אבל יש בחוץ חיים שאתה לא הספקת.
היית אמור להשתחרר היום. אני לא יכולה שלא לחשוב איך הכל היה יכול להיות אחרת. איך זה היה יכול להיות, אם הם היו צריכים לדאוג לך עוד שנה ו-4, ואז היית משתחרר והם היו יכולים לשים מאחור את ה-3 שנים האלה ולהמשיך הלאה. ואתה היית ממשיך הלאה, ממשיך לחיות. אומרים שהיית יכול להגיע רחוק. אתה תמיד תישאר חייל. במסגרת שחורה, עם המדים שתלויים על הקולב. כאילו שעדיין מחכים לך. שתחזור. הצבא תמיד יהיה חלק מהחיים שלהם, הם לא ישתחררו לעולם (כמוך). הזמן ינוע במעגלים של אזכרה-יום זכרון-יומולדת, שכבר לא חוגגים, אלא רק 'מציינים'. כבר הפסקתי לספור, כמה שבועות עברו מאז. מתישהו עוברים לחודשים. ואז לשנים (לפעמים זה עדיין נראה לי לא אמיתי). אני לא נכנסת לחדר שלך. זה תמיד מרגיש לי כמו חדירה לפרטיות, למרות שלך זה כבר לא משנה. אולי אני פשוט לא יודעת איך להתמודד עם המוזיאון הזה, שעשו לך שם. אני מסיטה את העיניים בכל פעם שהן נתקלות באחת התמונות שלך, שנמצאות בכל מקום. זה שורף מדי. לוח השנה על המקרר מחולק ל-5 , ויש עמודה לכל אחד. העמודה שלך באמצע, ראשונה מבין הילדים. כי היית הבכור. ורושמים שם את האזכרות והטקסים וכל מה שקשור (אם היית פה, בתאריך של היום היה כתוב 'שחרור'). אצלנו העמודה החמישית ריקה. ואני כל הזמן מנסה להשוות, ואני לא יודעת מה עדיף- לא לדבר על זה לעולם ולהעמיד פנים כאילו כלום לא קרה, או לחיות בתוך זה כל הזמן, עם תמונה ממוסגרת בכל פינת חדר, עם החדר שנשאר בדיוק כמו ביום שעזבת אותו- או עם ארגזים סגורים במחסן, שאף אחד לא מעז להתקרב אליהם. כאילו שאין דרך ביניים. הכל או כלום, ושניהם מכאיבים באותה מידה (כי כשזה לא מול העיניים כל הזמן, דווקא אז יש לי את הצורך הזה לראות את התמונה שלו בראש שלי כל הזמן, ולזכור הכל). אני חושבת איך הכל היה יכול להיות אחרת. איך כל הסיוט הזה היה נמנע מהם (זה עדיין נראה לי כמו סיוט, לפעמים אני חושבת שזה בכלל לא הגיוני. איך דווקא אתה?!), איך היית יכול להזדכות על ציוד היום, איך לבנון היתה יכולה להיות מאחוריך, זכרון רחוק, והם היו יכולים לנשום לרווחה אחרי שלוש שנים של דאגה. ביום ראשון מתגייס המחזור שמחליף את שלך...כל המורעלים שרוצים "רק גולני", ולא מוכנים לשמוע על שום דבר אחר. פעם הייתי מעריצה אותם כלכך, היום אני כבר לא יכולה שלא להסתכל על זה מנקודת מבט אחרת, צינית יותר, כואבת. רוצה להגיד להם שיברחו משם, שלא יעשו את זה. זה לא שווה את זה (אני יודעת שאין ברירה, והלוואי שהיו עוד כמותם, כי כבר אין מספיק....אבל המחיר הזה כבד מדי). אני רואה אח קטן אחר, שמספר לי על אח שלו "הוא מתגייס לגולני ביום ראשון", ואני רואה את הגאווה בעיניים שלו. וגם אני גאה, בשבילו. כי כבר אין מספיק כאלה. ואז אני רואה את אחותך, בדיוק בגילו, ונקרע לי הלב, כי הייתי כלכך רוצה לקחת ממנה את הכאב הזה ולהחזיר לה אותך. או לפחות לחבק אותה ולהגיד לה שיהיה בסדר....אבל לא יהיה. אין לי מילים מנחמות בשבילה, ואולי היא לא רוצה אותן בכלל, אולי היא לא רוצה שירחמו עליה (למרות שזה לא בדיוק רחמים. אני לא חושבת "איזה מסכנה", כי היא לא, וכי אני מפחדת שזה יביא אותי לרחם גם על עצמי בסוף, וזה אסור). אולי היא רק רוצה שהכל יהיה נורמלי שוב, שתחזרו להיות משפחה (היא אף פעם לא מזכירה אותך. ואני בטוחה שהיא מתגעגעת אליך נורא. ואיך מתמודדים עם זה, בגיל כזה? זה נראה לי נוראי מדי. היא קטנה מדי בשביל זה. איזה עולם דפוק). אח שלך כבר קיבל זימונים לצה"ל. אני זוכרת איזה אנטי זה יצר אצלי בהתחלה. איך שנאתי את הצבא הזה. איך פחדתי מהיום שבו אני אצטרך ללבוש מדים, וכולם מסביבי יהיו במדים. והוא דומה לך כלכך. זה בטח קשה. אני לא יודעת אם בכלל יש לי זכות להרגיש ככה. אני אף פעם לא חושבת שהייתי מספיק קרובה. למרות שעכשיו אני מספיק קרובה. אבל אותך אני מכירה בעיקר מהסיפורים שלהם, כי אין לי הרבה זכרונות. לא מספיק. אז למה זה עדיין כואב ככה...? אבל יש בחוץ חיים שאתה לא הספקת ויש עוד אהבה שאתה לא אהבת ויש איזה כפתור שאף אחד אף פעם לא יסגור. (פוליקר)
היית אמור להשתחרר היום. אני לא יכולה שלא לחשוב איך הכל היה יכול להיות אחרת. איך זה היה יכול להיות, אם הם היו צריכים לדאוג לך עוד שנה ו-4, ואז היית משתחרר והם היו יכולים לשים מאחור את ה-3 שנים האלה ולהמשיך הלאה. ואתה היית ממשיך הלאה, ממשיך לחיות. אומרים שהיית יכול להגיע רחוק. אתה תמיד תישאר חייל. במסגרת שחורה, עם המדים שתלויים על הקולב. כאילו שעדיין מחכים לך. שתחזור. הצבא תמיד יהיה חלק מהחיים שלהם, הם לא ישתחררו לעולם (כמוך). הזמן ינוע במעגלים של אזכרה-יום זכרון-יומולדת, שכבר לא חוגגים, אלא רק 'מציינים'. כבר הפסקתי לספור, כמה שבועות עברו מאז. מתישהו עוברים לחודשים. ואז לשנים (לפעמים זה עדיין נראה לי לא אמיתי). אני לא נכנסת לחדר שלך. זה תמיד מרגיש לי כמו חדירה לפרטיות, למרות שלך זה כבר לא משנה. אולי אני פשוט לא יודעת איך להתמודד עם המוזיאון הזה, שעשו לך שם. אני מסיטה את העיניים בכל פעם שהן נתקלות באחת התמונות שלך, שנמצאות בכל מקום. זה שורף מדי. לוח השנה על המקרר מחולק ל-5 , ויש עמודה לכל אחד. העמודה שלך באמצע, ראשונה מבין הילדים. כי היית הבכור. ורושמים שם את האזכרות והטקסים וכל מה שקשור (אם היית פה, בתאריך של היום היה כתוב 'שחרור'). אצלנו העמודה החמישית ריקה. ואני כל הזמן מנסה להשוות, ואני לא יודעת מה עדיף- לא לדבר על זה לעולם ולהעמיד פנים כאילו כלום לא קרה, או לחיות בתוך זה כל הזמן, עם תמונה ממוסגרת בכל פינת חדר, עם החדר שנשאר בדיוק כמו ביום שעזבת אותו- או עם ארגזים סגורים במחסן, שאף אחד לא מעז להתקרב אליהם. כאילו שאין דרך ביניים. הכל או כלום, ושניהם מכאיבים באותה מידה (כי כשזה לא מול העיניים כל הזמן, דווקא אז יש לי את הצורך הזה לראות את התמונה שלו בראש שלי כל הזמן, ולזכור הכל). אני חושבת איך הכל היה יכול להיות אחרת. איך כל הסיוט הזה היה נמנע מהם (זה עדיין נראה לי כמו סיוט, לפעמים אני חושבת שזה בכלל לא הגיוני. איך דווקא אתה?!), איך היית יכול להזדכות על ציוד היום, איך לבנון היתה יכולה להיות מאחוריך, זכרון רחוק, והם היו יכולים לנשום לרווחה אחרי שלוש שנים של דאגה. ביום ראשון מתגייס המחזור שמחליף את שלך...כל המורעלים שרוצים "רק גולני", ולא מוכנים לשמוע על שום דבר אחר. פעם הייתי מעריצה אותם כלכך, היום אני כבר לא יכולה שלא להסתכל על זה מנקודת מבט אחרת, צינית יותר, כואבת. רוצה להגיד להם שיברחו משם, שלא יעשו את זה. זה לא שווה את זה (אני יודעת שאין ברירה, והלוואי שהיו עוד כמותם, כי כבר אין מספיק....אבל המחיר הזה כבד מדי). אני רואה אח קטן אחר, שמספר לי על אח שלו "הוא מתגייס לגולני ביום ראשון", ואני רואה את הגאווה בעיניים שלו. וגם אני גאה, בשבילו. כי כבר אין מספיק כאלה. ואז אני רואה את אחותך, בדיוק בגילו, ונקרע לי הלב, כי הייתי כלכך רוצה לקחת ממנה את הכאב הזה ולהחזיר לה אותך. או לפחות לחבק אותה ולהגיד לה שיהיה בסדר....אבל לא יהיה. אין לי מילים מנחמות בשבילה, ואולי היא לא רוצה אותן בכלל, אולי היא לא רוצה שירחמו עליה (למרות שזה לא בדיוק רחמים. אני לא חושבת "איזה מסכנה", כי היא לא, וכי אני מפחדת שזה יביא אותי לרחם גם על עצמי בסוף, וזה אסור). אולי היא רק רוצה שהכל יהיה נורמלי שוב, שתחזרו להיות משפחה (היא אף פעם לא מזכירה אותך. ואני בטוחה שהיא מתגעגעת אליך נורא. ואיך מתמודדים עם זה, בגיל כזה? זה נראה לי נוראי מדי. היא קטנה מדי בשביל זה. איזה עולם דפוק). אח שלך כבר קיבל זימונים לצה"ל. אני זוכרת איזה אנטי זה יצר אצלי בהתחלה. איך שנאתי את הצבא הזה. איך פחדתי מהיום שבו אני אצטרך ללבוש מדים, וכולם מסביבי יהיו במדים. והוא דומה לך כלכך. זה בטח קשה. אני לא יודעת אם בכלל יש לי זכות להרגיש ככה. אני אף פעם לא חושבת שהייתי מספיק קרובה. למרות שעכשיו אני מספיק קרובה. אבל אותך אני מכירה בעיקר מהסיפורים שלהם, כי אין לי הרבה זכרונות. לא מספיק. אז למה זה עדיין כואב ככה...? אבל יש בחוץ חיים שאתה לא הספקת ויש עוד אהבה שאתה לא אהבת ויש איזה כפתור שאף אחד אף פעם לא יסגור. (פוליקר)