תשובות: אנחנו עשינו את זה כך (בפירוט) וזה עבד מצוין. ארוך:
היינו באותו שלב בחיים, עם ילדים בני עשרים וקצת.
כיוון שההחלטה היתה שלו, עמדתי על כך שהוא זה שיספר להם, שייקח את האחריות
עד הסוף, על אף שלא היה מורגל בשיחות נפש. עמדתי גם על כך שזה יהיה, כפי שיהודית אומרת, ליד השולחן, כשכולנו ביחד. בחרתי את יום ראשון בערב, כדי שלא יהיה לפניהם סופשבוע ארוך וכבד וקשה ועצוב בבית, אלא יוכלו לקום למחרת, לראות חברים, ולהחליט אם לספר להם או לא, ולהחליט עד כמה להיעזר בשגרה.
סיכמנו מראש מה הוא יגיד. ישבנו, והוא לא היה יכול להגיד את זה. אז הוא פתח וסיפר ש"אנחנו החלטנו להיפרד". נעצתי בו עיניים. הוא שינה את הנוסח: "אני החלטתי לעזוב ולהיפרד". אחר כך המשיך כמסוכם. הוא סיפר שלא היה לו טוב בנישואים בתקופה האחרונה, והם ודאי שמו לב למתח ולעצב. הוא סיפר את הפרטים הטכניים: מתי הוא יוצא, לאן הוא עובר, עד כמה הוא יהיה קרוב ונגיש אליהם - לא בטוחה שהקשיבו, אבל זה נתן להם זמן לעכל כי הם כן היו מופתעים. היה מוות במשפחה חודש לפני כן, והם שייכו את העצב לשם...
בסוף סיים, כמובן, בכך שאנחנו אוהבים אותם, הוא אוהב אותם (כי הם נשארו אתי), שתמיד שנינו נהיה אבא ואמא שלהם בכל מצב, שהוא נגיש להם בכל מצב, טלפון או בעיה. הם שתקו.
אחר כך נכנסתי לשיחה. כיוון שעכשיו היה ברור שאני הצד הנפגע, וכיוון שהוא הציג את זה כפסק זמן לחשוב ולמצוא את עצמו (גם לי, לא רק להם), הבהרתי חד משמעית שאני מתכוונת להמשיך לחיות את חיי. בקול רם, לידו, לידם, אמרתי שאינני מתכוונת לשבת בבית ולחכות לו עד שיחליט ושזה ברור גם לו כי שוחחנו על זה מראש. כמובן שגיביתי את כל האמירות על כך שתמיד נהיה שם בשבילם. שום דבר לא נאמר בכעס, וכל דבר שהבאנו בפניהם היה מגובש מראש בינינו, כולל האמירה האחרונה. והעמידה מולם כגוש אחד - מבחינתם ומבחינתנו - מאוד הקלה עליהם.
זה גם הבהיר להם את הסיטואציות. הבכור מאוד "שמר" על האינטרסים של אבא שלו מבחינת הבית. עד כדי כך שכשרציתי להזמין אינסטלטור הוא התעקש שאת זה אבא תמיד עושה. כדי שיירגע, הרמתי טלפון לאבא ואמרתי לו לאשר לו שאפשר להביא אינסטלטור... אבל אחרי תקופה, הוא הבין שיש בינינו כבוד הדדי גם בלעדיו, גם כשאני גרה בבית ואבא לא, והפסיק את זה.
תמיד היו בין הבנים יחסים טובים, אבל הגירושין הביאו אותם למצב של חברים של ממש. הם ממש היו זקוקים אחד לשני ונעזרו אחד בשני, וגם היום, שנים רבות אחרי, הם חברים טובים. והנה עכשיו האחד במשבר והשני נסע אתו לטיול קצר לחו"ל כדי לעודדו, על אף שיש לו בבית אישה בהריון.
אני רוצה לציין שעברו מאז הגירושים 12 שנה. האקס ואני ביחסים טובים, בתחילה דיברנו יותר, כמובן, על פרוצדורות. אבל עם השנים לא היינו צריכים את זה. לשנינו יש פרק ב' מוצלח. אבל מה שכן - ואין להם מושג ירוק שזה המצב - בכל פעם שיש בעיה, וגם בגילאי 35 יש בעיות - אנחנו מדברים בינינו, אנחנו מתאמים עמדות - בד"כ גם מסכימים - וכל אחד, בדרכו, עושה מה שהוא יכול. זה קרה כשאחד מהם התחיל לצאת עם מישהי מאוד מאוד לא מתאימה לדעתנו והיינו מודאגים. זה קרה כשהנכדים התעכבו והיינו מודאגים ובדקנו למה, והיו דברים בגו. זה קרה כשפרידה וכאב לב היו מזומנים לאחד מהם. זה קרה כשהתקבלו החלטות קריטיות על אורח חיים ורצינו להשפיע ולהתייעץ. אין להם מושג שבכל פעם שהם במשבר, אנחנו מדברים. כל אחד מאתנו מדבר אתם על זה בזמן אחר, בדרכו, אבל אנחנו מתאמים, מקשיבים זה לדעותיו של האחר, ולפעמים גם מנחמים זה את זה.
כמובן שזה תקף גם בשעת שמחה. ישבנו יחד בטקס ההצטיינות של האחד באוניברסיטה, הלכנו יחד להכיר את ההורים של אשתו, אחרי כמה שנים טובות ישבנו יחד עם בני הזוג במופע שאחת מבנות הזוג הופיעה בו, ואחר כך סביב שולחן עגול לקפה, וכמובן - בחתונה של הבן הבכור תפקדנו כרביעיית הורים.
את ההבטחה שלנו אליהם על אותו שולחן בארוחת הערב, שלעולם נהיה שם בשבילם, אנחנו מקיימים יום יום ושעה שעה. אגב, בכל נושא כספי שצריך בו עזרה - אנחנו נותנים כל אחד לפי יכולתו, בלי להתייעץ עם השני. זה מעניין. מניחה שזה לא מקרי. ואחרי זמן, זה הופך לעובדה, וזהו. אין דיונים ואין ויכוחים ואין ערעורים.
לשאלתך השניה: כשנפרדנו, נפרדנו עם מתח חזק מאוד. אז ראשית, בחרנו לקחת פסק זמן והיינו פרודים שנה לפני שהתחלנו לטפל בדברים. בשנה הזאת הכעס והמתח התפוגגו, והכבוד ההדדי נשמר, מה שאפשר לנו לעשות את זה ברוח טובה. אחרי שנה, היה רכוש וכולי שהיה צריך לטפל בו. החלטנו לשים שניים מבני משפחתנו, אחד מכל צד, כמגשרים.פשוט לא לנהל את המשא ומתן בעצמנו כדי לא להתחיל את המתח מחדש. הכרנו כל אחד את נציגו של השני יותר משלושים שנה וסמכנו עליהם. בעצם, בחרנו אותם יחד. אנשים מבוגרים, הגיוניים, סבלניים. מאותו רגע הם ישבו וניהלו משא ומתן וחזרו אלינו עם שאלות מעת לעת. מרגע שהתחילו לשבת, זה נגמר תוך חודש. הלכנו לעו"ד כדי שיקרא ויראה שאין בעיות משפטיות כלשהן (שניהם לא משפטנים). פגישה אחת, חותמת שלו, קצת כסף ששילמנו וזהו. פנינו יחד לרבנות.
בהצלחה.
