אז ככה
השרירים בגוף חייבים פחמימות לייצור אנרגיה רק בעצימות גבוהה מאד - מעל הסף האנארובי. כל עוד נמצאים באזור האירובי, יש שני מסלולים עיקריים של ייצור אנרגיה: חמצון סוכר וחמצון חומצות שומן. עד כמה שאפשר לדבר על "העדפה" בהקשר הזה, השרירים מעדיפים לייצר אנרגיה מחומצות שומן ולא מפחמימות. השומן זמין בגוף, קל יחסית לבנות ולפרק חומצות שומן ולהסיע אותן ממקום למקום בגוף, מה שלא משתמשים בו אפשר לאגור חזרה, וכו'.
בהנחה שיש "חומר בעירה" למכביר, יצירת אנרגיה מחמצון שומן היא מעט פחות יעילה בהשוואה לשריפת פחמימות, כלומר על כל מולקולת חמצן מקבלים פחות אנרגיה, אבל לא זו הסיבה שהגוף משתמש יותר במסלולי שריפת פחמימות. הסיבה היא שהגוף לא מסוגל לאחסן פחמימות היטב. יש את הגליקוגן שקיבולתו מוגבלת למדי, ואפשר לשמור לזמן קצר מעט מאד פחמימות בתאים, אבל בגדול, אם לא משתמשים בפחמימה מיד לייצור אנרגיה, הגוף חייב להפוך אותה לשומן. ולכן כל עוד יש לגוף פחמימות זמינות הגוף ישתמש בפחמימות לצורך יצירת אנרגיה. בלי קשר לעצימות.
עכשיו, כשאנחנו מתאמנים, מסלולי ייצור האנרגיה שלנו נהיים יעילים יותר, ואנחנו מסוגלים לייצר יותר אנרגיה בזמן נתון, ולנצל יותר טוב את ה"משאבים" של הגוף. יש מלא מדדים לעניין שאנשים מבינים בהם יותר ממני (VO2MAX, סף חומצת חלב, ועוד...), אבל העובדה היא שהם משתפרים.
הבעיה היא שמה שמשתפר זה מה שמאמנים. ואם אוכלים פחמימות אז מאמנים את מערכת ייצור האנרגיה מבוססת פחמימות, ואת מסלולי ייצור האנרגיה מבוססי שומן משאירים מאחור, פחות מאומנים ופחות יעילים. ואז באמת מרגישים שחייבים פחמימות, כי כשאין, השומן לא מספיק מאומן כדי לספק אנרגיה באותו היקף. נבואה שמגשימה את עצמה.
אבל אפשר גם אחרת. אפשר גם לאמן את מסלול ייצור האנרגיה שהוא מבוסס שומן ולהגיע לרמה שבה הגוף מסוגל לייצר אנרגיה רבה, ביעילות יחסית גם לפעילות בעצימות מתונה ואף מעט למעלה מזה. הבונוס - אפשר לנצל את המסלולים האלה לאורך זמן רב יותר, כי שומן לא נגמר והוא זמין תמיד. פחמימות לא.
אבל כדי להתאמן על ייצור אנרגיה משומן חייבים לנקוט בתזונה דלה מאד בפחמימות לאורך זמן. כאמור, ברגע שיש פחמימות במערכת "נסגרות" המערכות לייצור אנרגיה משומן, לטובת הפיכת הפחמימות לאנרגיה ו/או שומן.
 
כל הנ"ל אמור לגבי השרירים. המוח שלנו קצת אחר בעניין הזה. אצלו יש העדפה ברורה יותר לאנרגיה מבוססת פחמימות, אבל הרבה יותר מזה - חומצות השומן הרגילות המשמשות לייצור אנרגיה בשרירים אינן יכולות להגיע למוח. רק סוג מסויים של חומצות שומן - גופי הקטו, או הקטונים, יכולים. יצא להם שם רע לקטונים האלה, קצת שלא בצדק, אבל אפשר להבין למה: ראשית הם בעיקר נוצרים במצב של רעב ולכן בד"כ נמצאים בקורלציה למצב גופני ירוד (אבל קורלציה היא לא סיבתיות), שנית כמו שהוזכר פה, אצל חולי סוכרת סוג 1, בהיעדר אינסולין (שהוא הרגולטור הראשי לייצור גופי קטון) עלול להיווצר מצב של ייצור יתר שלהם, וכתוצאה מכך חומציות הדם עולה ועלולה להגיע לרמות מסוכנות עד כדי סכנת חיים. מי שגופו יכול לייצר אינסולין (או לחילופין מטפל בעצמו כראוי) לא נמצא בסכנה כזו בכלל. כאמור, גם כאן, דרוש מעט אימון/הסתגלות, ולגוף לוקח כמה ימים כדי להסתגל לייצור אנרגיה מבוסס קטונים על פני ייצור אנרגיה מבוסס פחמימות. ושוב, זה יכול לקרות רק בתזונה דלת פחמימות לאורך זמן. אבל אין בזה שום סכנה - פשוט דרך אלטרנטיבית לייצור אנרגיה (שמבחינה אבולוציונית היתה הכרחית, כי לאורך ההיסטוריה לא תמיד פחמימות היו זמינות לנו כמו היום).
בהמשך היום אנסה לצרף גרף שראיתי במאמר ששמור אצלי היכן שהוא, שמראה את פוטנציאל ייצור האנרגיה בכל אחד מהמסלולים כפונקציה של העצימות הנדרשת ומשך הפעילות.
