חיים פרידמן1
New member
אבר מן החי
פרק לב. בעניין היחס למין החי. הנה כבר בואר שהפועל על פי ידיעתו את זולתו אינו פועל פעולה עצמית באמת. כי זולתו שבדעתו הוא המפעילו. ולכן בעלי החיים למרות שיש בהם ידיעת זולתם, אמרה תורה שרק את האדם עשה בצלם אלוהים שהיא ידיעת הפעולה העצמית. ולכן אדם המונע פעולת בעל החיים בשביל פעולה עצמית של אדם דינו כמונע כוח מציאותי למען פעולתו העצמית. במה דברים אמורים? כשמונע פעולת החי לפעולה עצמית של אדם. אבל אם מונע את פעולת החי משום חשק שהתעורר בו נמצא שחשקו שהתעורר בו הוא שהפעיל כוחו שגבר על כוח בעל החיים. נמצא שהעדיף את חשקו על פני חשק בעל החיים רק בשל כוחו הנתון לו. ובזה פעל בשם כוחו הנתון לו שבדעתו. ולכן נאסר על אדם הראשון אכילת מאכלים ממין החי. שכבר באר שנתן לאדם כוח על בעלי החיים כמו שאמר "ורדו בדגת הים ובעוף השמים" ואסר עליו לאכלם בשל עניין זה עצמו. אבל אצל נוח שהשתמש בחי כדי להקריב עולות שלא נהנה מהם כלל אלא לשם ה' בלבד, וכמו שכתוב וירח ה' את ריח הניחח ומחמת זה כרת עמו ברית והתיר לו גם לאכול אותם. ואמר כירק עשב נתתי לכם את כל. כי בשביל נוח שפועל פעולה עצמית בלבד הרי שדין החי כדין ירק עשב. היינו כדין כוח טבעי. אבל לגבי הנאת האדם הרי החי בעל הנאה כמוהו וביטול הנאת האדם את הנאת בעל חי הוא בשל הכוח היתר שיש באדם שבדעתו על החי. זה מה שנראה לי בעניין. ולכן אמרו חכמים שעם הארץ אסור לאכול בשר. ונכלל במה שאמרו חכמים "וכל מעשיך יהיו לשם שמיים" שהוא מכלל ההליכה בדרכי ה' כמ"ש רבנו הרמב"ם ז"ל. ואע"פ שההליכה בדרכי ה' אינה מכלל המצוות שחייבים בהן כלל בני אדם, הרי גם ידיעת ה' אינה מכללן, ואע"פ כן היא תכלית מצוותיהם כמ"ש רבנו הרמב"ם ז"ל שבן נוח המקיים מצוותיו יש לו חלק לעוה"ב. וההליכה בדרכיו היא ידיעתו וכמו שביארתי על הפסוק בירמיהו. וכמו שאמר ה' על אברהם שהיה מבני נח למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט. ואף על פי כן אסר להם אכילת בשר מן החי, ואמר אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו, היינו קדם שנשפך דמו שדמו בנפשו, לא תאכלו, אלא ישפוך את דמו קודם. כי באכילה נהנה האדם על כורחו, גם אם אין כוונתו באכילה זו ההנאה בלבד. ובכל מקום בתורה ההנאה במעשה ככוונה למעשה. אבל מעשה שאין בו הנאה לא ייחשב פעולת האדם אלא אם התכוון למעשה. כי לא יהיה מעשה האדם פעולת כוונתו בלבד אלא אם אין במעשה זולת הכוונה. אבל אם יש במעשה גם הנאה טבעית פועל באדם רצונו הטבעי בהנאה כמו כוונתו. והמעשה פעולת הטבע כמו שהוא מעשה האדם. ולא יכול האדם לעשות מעשה שנהנה ממנו שיהיה מעשה כוונתו בלבד ולא יתערב בו רצונו בהנאה. ומצד הרצון בהנאה אין החי כירק עשב אלא בעל רצון בהנאה כמוהו. וצריך אדם למנוע את רצונו בהנאה לבטל את הנאת זולתו אך בשל כוחו הנתון לו. ולכן ימנע מחפצו בהנאה לבטל הנאת זולתו רק בשל כוחו היתר עליו. ולא יאכל אלא המת. שאז גם מצד הרצון בהנאה הוא כירק עשב. אבל בהריגת החי כדי לאכלו אין הנאה במעשה עצמו. ותוכל להיות הפעולה פעולת הכוונה בלבד.
פרק לב. בעניין היחס למין החי. הנה כבר בואר שהפועל על פי ידיעתו את זולתו אינו פועל פעולה עצמית באמת. כי זולתו שבדעתו הוא המפעילו. ולכן בעלי החיים למרות שיש בהם ידיעת זולתם, אמרה תורה שרק את האדם עשה בצלם אלוהים שהיא ידיעת הפעולה העצמית. ולכן אדם המונע פעולת בעל החיים בשביל פעולה עצמית של אדם דינו כמונע כוח מציאותי למען פעולתו העצמית. במה דברים אמורים? כשמונע פעולת החי לפעולה עצמית של אדם. אבל אם מונע את פעולת החי משום חשק שהתעורר בו נמצא שחשקו שהתעורר בו הוא שהפעיל כוחו שגבר על כוח בעל החיים. נמצא שהעדיף את חשקו על פני חשק בעל החיים רק בשל כוחו הנתון לו. ובזה פעל בשם כוחו הנתון לו שבדעתו. ולכן נאסר על אדם הראשון אכילת מאכלים ממין החי. שכבר באר שנתן לאדם כוח על בעלי החיים כמו שאמר "ורדו בדגת הים ובעוף השמים" ואסר עליו לאכלם בשל עניין זה עצמו. אבל אצל נוח שהשתמש בחי כדי להקריב עולות שלא נהנה מהם כלל אלא לשם ה' בלבד, וכמו שכתוב וירח ה' את ריח הניחח ומחמת זה כרת עמו ברית והתיר לו גם לאכול אותם. ואמר כירק עשב נתתי לכם את כל. כי בשביל נוח שפועל פעולה עצמית בלבד הרי שדין החי כדין ירק עשב. היינו כדין כוח טבעי. אבל לגבי הנאת האדם הרי החי בעל הנאה כמוהו וביטול הנאת האדם את הנאת בעל חי הוא בשל הכוח היתר שיש באדם שבדעתו על החי. זה מה שנראה לי בעניין. ולכן אמרו חכמים שעם הארץ אסור לאכול בשר. ונכלל במה שאמרו חכמים "וכל מעשיך יהיו לשם שמיים" שהוא מכלל ההליכה בדרכי ה' כמ"ש רבנו הרמב"ם ז"ל. ואע"פ שההליכה בדרכי ה' אינה מכלל המצוות שחייבים בהן כלל בני אדם, הרי גם ידיעת ה' אינה מכללן, ואע"פ כן היא תכלית מצוותיהם כמ"ש רבנו הרמב"ם ז"ל שבן נוח המקיים מצוותיו יש לו חלק לעוה"ב. וההליכה בדרכיו היא ידיעתו וכמו שביארתי על הפסוק בירמיהו. וכמו שאמר ה' על אברהם שהיה מבני נח למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט. ואף על פי כן אסר להם אכילת בשר מן החי, ואמר אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו, היינו קדם שנשפך דמו שדמו בנפשו, לא תאכלו, אלא ישפוך את דמו קודם. כי באכילה נהנה האדם על כורחו, גם אם אין כוונתו באכילה זו ההנאה בלבד. ובכל מקום בתורה ההנאה במעשה ככוונה למעשה. אבל מעשה שאין בו הנאה לא ייחשב פעולת האדם אלא אם התכוון למעשה. כי לא יהיה מעשה האדם פעולת כוונתו בלבד אלא אם אין במעשה זולת הכוונה. אבל אם יש במעשה גם הנאה טבעית פועל באדם רצונו הטבעי בהנאה כמו כוונתו. והמעשה פעולת הטבע כמו שהוא מעשה האדם. ולא יכול האדם לעשות מעשה שנהנה ממנו שיהיה מעשה כוונתו בלבד ולא יתערב בו רצונו בהנאה. ומצד הרצון בהנאה אין החי כירק עשב אלא בעל רצון בהנאה כמוהו. וצריך אדם למנוע את רצונו בהנאה לבטל את הנאת זולתו אך בשל כוחו הנתון לו. ולכן ימנע מחפצו בהנאה לבטל הנאת זולתו רק בשל כוחו היתר עליו. ולא יאכל אלא המת. שאז גם מצד הרצון בהנאה הוא כירק עשב. אבל בהריגת החי כדי לאכלו אין הנאה במעשה עצמו. ותוכל להיות הפעולה פעולת הכוונה בלבד.