אגדות אורבניות לתחרות

[arandiera]

אגדות אורבניות לתחרות

הנה אני מתחילה... אגדות מתקופת התיכון - 1. החברה הכי טובה שלי נשבעת שהיא דווקא מכירה את אותו מתנדב מד"א שטיפל בנערה שכולכם ודאי שמעתם את הסיפור שלה. הבעיה מתחילה בזה שלנערה אין חבר כבר הרבה זמן, או לפחות לא חבר קבוע, ואין לה סקס כמו שצריך כבר הרבה זמן. אז היא עושה מה שאנחנו עושות כשאין לנו ברירה. ביד, אם לומר בעדינות. אלא שהיא, יצירתית ומקורית משתמשת בעזרים, במקרה שלה מלפפון. והוא עושה לה טוב. כל כך טוב. היא כנראה לא מספיק עדינה עם המלפפון וממש באמצע, לפני הפורקן המלפפון נשבר לשתיים. חצי נשאר בפנים, וחצי ביד שלה, החצי שבפנים תקוע ואין לה כל דרך להוציא אותו. היא מנסה בכל דרך אפשרית וגם קוראת לחברה שתעזור לה... מביך אבל הרי אי אפשר להסתובב עם מלפפון בפנים. באין ברירה מזעיקה הנערה צוות עזרה ראשונה ואמבולנס מגיע, היא מספרת להם את הסיפור המביך ובבית החולים כבר נמצא הגינקולוג שפותר את הבעיה בעזרת מלקחיים. המסקנה ברורה.

 

[arandiera]

אגדות מימי התיכון - 2.

חבר שהתנדב במד"א ירושלים סיפר על אחת המשמרות הפחות צפויות שהיו לו. שתיים בלילה, כמעט ואין קריאות, מתנדבי לילה ונהגים מסתובבים בתחנה בחוסר מעש, ישנים, משחקים, מעשנים שש-בש וחוזר חלילה. מחכים שיזעיקו אותם. הצליל המוכר ולאחריו הקריאה ברמקול לאחד הנהגים מקפיצה אותו מהמקום. הוא ממהר לצרף אליו מתנדב ומתנדבת שהוא מכיר היטב, הם רצים לאמבולנס ובדרך מספיקים לשאול אותו למה הקריאה. הוא לא יודע. מוזר אבל בקשר אומרים לו רק שימהר לנסוע לגן העצמאות, שיפעיל סירנה כי זו קריאה דחופה והפרטים ינתנו בדרך. הנסיעה לגן העצמאות קצרה מתמיד. בקשר מדווחים שמדובר בזוג, שהם עשו משהו בגן האצמעות וככל הנראה קרה להם משהו נורא. יש צחקוקים ויש בהלה. המתנדבים והנהג מנסים להבין מה קורה. מדווחים שהשניים בגן העצמאות בהכרה אבל בפאניקה ושהכל יובן כשיגיעו לשם. גן האצמעות נמלא אור כשהמאבולנס נעצר במקום, נהג ושני מתנדבים מזנקים החוצה ומוצאים בחור לא צעיר במיוחד שמגמגם משהו על זוג שהוא לא מכיר, ושלא נעים לו, שזה מביך, שהם ערומים, שהם במצוקה. הנהג לוקח איתו את המתנדב ומשאיר את המתנדבת מאחור, הוא לא יודע למה לצפות. ליד אחד השיחים, בגן העצמאות בירושלים הם מוצאים זוג צעיר, בשנות העשרים לחייהם, ערומים כביום הוולדם, מחוברים ודבוקים זה לזה, משל היו בשיאו של מעשה אהבה. הגבר צועק - הוא לא יכול לצאת החוצה, הוא לא יכול לזוז. מתסבר שמשום מה החליטו השניים לתנות אהבים דווקא בגן הציבורי, באמצע הדברים שמעה האישה רחש ונבהלה. הגוף שלה הגיב במה שמוכר ברפואה כוגניזימוס - ספאזם עוויתי של שריר הוגינה. כעת גופות השניים צמודים זה לזה כבר רבע שעה, האישה לא נרגעת וגופה רק מתכווץ יותר והגבר - הוא סובל כאבים וצורח. לבסוף קראו גם למתנדבת הנבוכה, יחד כיסו את הזוג, העלו אותם בעודם חבוקים על אלונקת האמבולנס ונשאו אותם לחדר המיון הקרוב. שם כבר נתן רופא חדר המיון לאישה זריקה שגורמת להרפיית השרירים. בסופו של אותו לילה חזרו הזוג כל אחד לביתו, בנפרד. בפעם הבאה הם יחשבו פעמיים.

 

[arandiera]

אגדה שלישית שקשורה למד"א

(ואחרונה בנושא זה) מי שאי פעם למד עזרה ראשונה, בצבא או במסגרת אחרת, יודע ודאי כי במקרה של דימום רציני, כמו בדקירה או חתך עמוק יש להפעיל מיד לחץ ישיר על מקום הפציעה, בעזרת אצבעות או אגרוף. האירוע התרחש לפני מספר רב של שנים, מאז השתנו מעט הנהלים. הבחור הצעיר שטיפל בפצוע היה אדם נלהב המוכן למסור את חייו, ומסתבר גם את אבריו, למען שלומם של אחרים. החובש הצעיר היה בדרכו למסיבה מחוץ לעיר כשלפתע הבחין בתאונה שבזה הרגע התרחשה כמעט אל מול עיניו. הוא עצר מיד וניגש לעזור. לא היה עליו שום ציוד חבישה, באוטו היה אדם אחד שנפצע קשה, הוא נחתך מזכוכית בעורק בצוואר. חתך שיכול להוביל למוות אם שטף הדם לא ייעצר מיד. בהכירו את הכללים מיהר הבחור ולחץ בחוזקה בשתי אצבעות ליד מקום החתך, הלחץ שהפעיל באצבעותיו עצר את הדימום. כעת הוא קרא לאדם אחר שנקרה למקום, ויחד הם נסעו לבית החולים. השני נוהג והחובש לוחץ באצבעותיו על צווארו של הפצוע. הפצוע נשאר בהכרה כל אותו הזמן בזכות עצירת הדימום, לעתים התערפלה הכרתו, אבל רוב הזמן הוא היה יחסית יציב. הדרך לבית החולים הקרוב היתה לא קצרה כיון שהתאונה אירעה מחוץ לעיר על הכביש הראשי. ככל שעבר הזמן הרגיש החובש תחושה לא נעיהמ באצבעותיו, בהדרגה הבחין שהוא מאבד תחושה, פעם אחת ניסה לרגע להחליף אצבעות אלא שברגע שניסה כמעט וחזר הדימום להתפרץ הוא חשש שכל תנועה תגרום לכך שהוא לא יצליח לעצור שוב את הדימום. כשהדיעו לבית החולים היה הפצוע במצב יציב. הוא הוכנס לחדר ניתוח מיד ותוך יום כבר שוחרר להתאוששות. מיד אחרי שנלקח הפצוע ניגש החובש לרופא בחדר המיון וביקש ממנו שיבדוק את אצבעותיו בהן חסם את הדימום. האצבעות היו חסרות כל תחושות, קפואות ונוקשות. נגרם להם נמק. בחדר הניתוח נאלצו הרופאים לכרות את שתי אצבעותיו המצילות של החובש.

 

[arandiera]

אני מקווה שאתם עדיין מעוניינים

(הפעם בלי פציעות ובלי מין, עד הפעם הבאה...) זוג אנגלי מחליט שהגיע הזמן לחופשה רצינית. בשנים האחרונות הם הפסיקו לראות כמעט את כל המקומות המעניינים באירופה. בארצות הברית היו כבר פעמיים. "הפעם", מציע הבעל, "ניסע למזרח הרחוק". להפתעתו האישה חושבת שזה רעיון מצוין והם קובעים לעצמם טיול לשבועיים לתאילנד ונפאל. תאילנד, שעות הבוקר המאוחרות. הבעל מניע את ידיו במרץ ומשיט סירת משוטים קטנה. האישה מוזגת לשניםה יין לבן ומסדרת פיקניק רומנטי על גבי הסירה, כשלפתע היא שומעת צליל מוזר ומעורר רחמים, משהו שבין ציוץ ליללה. היא מתעלמת מהקול הזה שוב ושוב, עד שפבעם השלישית היא מפנה את הראש ומבחינה שגם בעלה מחפש את מקור הציוצים. הם מתקדמים לכיוון הקול ומבחינים בכלבלב לא גדול שעומד על המזח ומצייץ. האישה מציעה לו חתיכות לחם והוא נראה מרוצה. "כלב מוזר" היא אומרת לבעלה. הם נשארים ליד הכלב עוד כמה דקות, עד שהאישה מחליטה לעשות מעשה מושיטה ידיים ומעלה אותו אל הסירה. לא עובר זמן רב והזוג מגלה שהוא מאוהב בכלב התאילנדי הצייצני והרעב. הכלב מתלווה אליהם עד סוף הטיול והם מחליטים לקחת אותו איתם הביתה. כשםה מגיעים הביתה הם מסדרים לכלב מקום לישון בו וקערת אוכל, מציגים בפניו את החתול שלהם, תושב ותיק בבית והולכים לישון. בבוקר הם חוזרים לשגרת היום יום הרגיל והולכים לעבוד. כשהם חוזרים הכלב ממתין להם בציוצים קולניים ונרגשים. רק כשהם נכנסים לסלון הם מגלים שככל הנראה הכלב התאילנדי הזה הוא מזן אכזרי במיוחד. החתול האהוב עליהם שוכב על השטיח, מדמם ומשוסע, בשרו נטרף ככל הנראה ממש לא מזמן. השניים ממהרים עם הכלב אל הוטרינר הקבוע. הם מספרים לו מהיכן הביאו את הכלב ומבקשים שיברר האם זהו גזע פראי במיוחד ומה עליהם לעשות, שכן למרות הכל נפשם נקשרה בו. הוטרינר בודק את החיה ולאח בדיקה קצרה שואל: "האם שמעתם אותו נובח אי פעם?" "האמת היא שלא" עונה האישה בחיוך "הוא רק מצייץ ציוצים מקסימים ומעוררי רחמים כאלה, לכן התאהבנו בו מלכתחילה". "צר לי" משיב הוטרינר "אני נאלץ לתת לחיה שלכם זריקה שתמית אותו, זה לא כלב כי אם גזע נדיר של עכברוש תאילנדי!!"

 

[arandiera]

נעליים קונים מהר

הסיפור אירע בשנות השבעים, קיבוץ בצפון הארץ. קיבוצים באותה תקופה היו קיבוצים אמיתיים, לפני ההפרטה ולפני הגזירות הכלכליות. חברי קיבוץ שהרשו לעצמם לקנות דברים יקרים (בכסף שהשיגו אלוהים יודע מאיפה) או גרוע מכך לטוס לחו"ל היו מקור לרכילויות ולקנאה מרושעת. אילנה, חברת קיבוץ צעירה באמת הגזימה. בגיל 22 היא היתה הבחורה הכי יפה בקיבוץ, הכי גבוהה, רזה ובלונדינית שאפשר, אבל גרוע מכך היא גם טסה לחו"ל וגם קנתה לעצמה מתנות יקרות. סיפורים על אילנה עברו ביןהחברים בלי סוף. על הגברים שהיא מחליפה מדי יום. על חולצות שעולות יותר ממלתחת בגדים שלמה. על משקפיים במאות דולרים. אילנה עברה את כל הגבולות. לא פלא שכולם שמחו לשמוע מה אירע לה לאחר הטיסה האחרונה לאיטליה. באיטליה נכנסה אילנה לאחת מחנויות הנעליים היוקרתיות והיפות ביותר. היא קנתה זוג נעליים לבנות, שהיו בעיניה עדינות ויפות עד כאב. הנעליים, הזדעזעו חברי הקיבוץ לספר זה לזה עלו קרוב לאלף דולר (ורק תחשבו על זה במונחים של אז!!). היא חזרה לארץ מאושרת וקורנת. שזופה ויפה מתמיד. נעולה בנעליים חדות ויקרות. אלא שלא עברו יותר מ24 שעות בהן היא נעלה את הנעליים והן התפרקו מתחת לרגליה. באמצע הקיבוץ, על אחד השבילים, זכה אחד התושבים הותיקים לראות כיצד מתכופפת אילנה היפה ומגרדת מעל רגליה שאריות של סוליה ושרוכים. הנעליים התפוררו כלא היו. מישהו סיפר שהיא בכתה. היא מיהרה לכתוב מכתב זועם לבעל החנות שאמר שאינו יכול לטפל בבעיה והפנה אותה לחברה המייצרת את הנעליים. גם להם כתבה מכתב נזעם, היא דרשה שכספה יושב לה או שהמוצר יוחלף. בתגובה קיבלה תשובה מנוסחת יפה, אני מתרגמת זאת כאן לעברית: "גברתי היקרה, תודה רבה על שקנית את הנעליים של החברה שלנו. לא ידענו כי ישנם לקוחות שבוחרים לקנות את מוצרינו בעודם בחיים. אנו מצטערים מקרב לב על עוגמת הנפש שנגרמה לך, עם זאת צר לנו, לא נוכל להחליף את הנעליים וכן קשה לנו להבין מדוע ניאלץ להשיב לך את כספך. נעליים אלו, כמו שאר המוצרים שלנו מיוצרות במיוחד עבור המתים. תכליתן היקרה היא לקשט ולהדר את גוף המת בדרכו האחרונה. כיון שכך אין אלו נעליים עמידות במיוחד, ודאי שלא חשבנו שמישהו ממש ידרוך עליהן... למען האמת קשה לנו להבין מדוע החלטת לקנות אותן לעצמך. בתקווה שתמשיכי להנות ממוצרי החברה. את וכל יקירייך. בכבוד רב."

 

[positive energy]

אהבתי!

חלק אני מכיר, אבל אלה הרבה יותר מפורטות! קבל ח"ח

 

[WallFlower]

חחחחח....../images/Emo45.gif

 

[Idan91]

נ-פ-ל-א!

נהניתי במיוחד מהשתיים האחרונות. רק דבר אחד, לשם הבהרה: התחרות אינה כוללת אגדות אורבניות, אלא אגדות, מעשיות וסיפורי עם.

 

[זולל מישמישים]

ידידה שלי גידלה

כלב שאותו היא מצאה כגור נטוש באחד מטיוליה בארץ. לאחר כמה חודשים כשלקחה אותו לוטרינר, הוא אמר לה: "תיראי, זה לא כלב. זה זאב".