אגדת הקרב בשדה השעועית - לתחרות
אני מעתיק לכאן את הסיפור בשני חלקים, אבל ממליץ בכל מקרה, אם יש לכם אינטרנט מהיר ו/או סבלנות, לקרוא אותו בקובץ המצורף - העיצוב עשוי להקל על הקריאה. פידבקים יתקבלו בברכה, ואולי תהיה (עוד) גירסה משופצרת. מקווה שתיהנו. ===================================================================== האגדה על הקרב בשדה השעועית העלה על הכתב: אסף (mermit) כהן "זה עידן האימה, בנאדם, חשכת ימי הביניים. תפקח את העיניים, קלוט את הדינמיקה הקוסמית. היינו ממש קרובים למסה הקריטית בשנות השישים. פעמנו בתדר הנכון. שלחנו סימן חיים החוצה. גורדייף היה אוהב את זה. סוף סוף היו חיים על כדור הארץ." אור השמש השוקעת עטף את האבנים העתיקות במעטה זהוב חמים. אנשים עירומים רקדו סביבן בשיכרון חושים. צלילי גיטרה חשמלית התאבכו מעל השדה הירוק, נספגים באוהלים ובמשאיות ובמדורות ובאנשים שרקדו, עמדו, ישבו, שכבו, חיו. "אבל, באופן טבעי, הבוסים הגדולים, האנשים שמרוויחים מהסדר הקיים, לא רוצים שינוי. הם הרי יודעים על זה מאז רוֹזוֶול. הם יודעים את האפשרויות הבלתי-נתפסות שמפגש יפתח בפנינו, והם יודעים גם את ההשלכות עבורם. תחשוב, בנאדם, אם אין רעב, ואין מחסור, איך אפשר להתעשר מסיפוק המחסור? אז מישהו בדאלאס דאג לכבות את האור בבית הלבן, וכל מי שהתקרב לאמת ונשא באיזשהו תפקיד ציבורי נרצח בדם קר. בארצם של בני-החורין, בית האמיצים. והאמריקאים הפרימיטיבים נבהלו, והכניסו את נסיך האופל ניקסון לבית הלבן, כדי שיוכל להקים את המשטרה החשאית שלו, שכיסחה במסווה של ´מלחמה בסמים´ כל מי שניסה להתעמק קצת בתודעה שלו, ייבשה את הֵייט-אשבּורי מהעשב המתוק, איפשרה לשירותים החשאיים להציף את הרחובות במוות הלבן..." השקיעה המשיכה להעמיק לאיטה. היה זה היום הארוך בשנה, וקרני השמש החליפו צבעים על העננים הקלילים והצמריריים, על האלפים שהתאספו מכל קצוות בריטניה, אירופה והעולם לחגוג את הפסטיבל החופשי של סטוֹנהֶנג´. זה היה הפסטיבל האחד-עשר, והשני שאותו חווה ג´יימס. אחרי הפסטיבל הקודם עזב את בית הספר, ואת בית ההורים, וכל בית אחר שעלול היה לדרוש את נוכחותו, והצטרף לצוענים החדשים שנדדו באוטובוסים מאולתרים, שומרים מרחק-ביטחון מהציביליזציה המתועשת. קולו של הנואם המשולהב חזר וצף על פני תודעתו. "...וכשהאימפריה חושפת שיניים, כולם מיישרים קו. אז עכשיו יושבת בדאוּנינג 10 ניקסונית ממין נקבה, שמפרקת בשיטתיות כל שריד של קהילתיות וסולידריות בממלכה הלא-מאוחדת. בוושינגטון יושב שחקן קולנוע סנילי שחושב שהוא קאובוי ומשחק במלחמת כפתורים עם הרוסים, שעושים שידור חוזר של וייטנאם באפגניסטן. המזרח התיכון כמעט הדליק מלחמה גרעינית בשבעים ושלוש, ועכשיו עוד פעם כולם שם רוצחים את כולם. חשכת ימי הביניים המזויינת. כאילו הם אומרים לסיריאנים - אל תתעסקו איתנו. החמורים מעדיפים להתפלש בגיהנום שהם מכירים ולא לקבל את הגן-עדן שהמלאכים מציעים להם." הדמדומים קדרו והאפילו. צ´רלי הזקן חצב להבות מול מדורה קטנה בפאתי השדה, מוקפת בדמויות דוממות, פעורות-עיניים. לג´יימס, בצדה השני של המדורה, נראו פניו כעולות מן הלהבות, קולו כבוקע מתוך הרמץ הרושף. צ´רלי היה אמריקאי, ונוכחותו העלתה את ממוצע הגילאים בסביבה באופן משמעותי. אמרו שהוא עשה מחקרים בשביל נאסא, עזב את הארווארד עם טים לירי, והשתתף בניסיונות של ג´ון לילי לתקשר עם דולפינים. ג´יימס לא הצליח לעקוב אחרי נהר התודעה השוצף שבקע מבין הלהבות, אך בתודעתו אפופת-הפטריות עלו מראות, חזיונות: חלל עמוק, משובץ כוכבים; ומהאופל מגיחה ספירלה בוהקת, מרובת-זרועות; ואחת מזרועותיה, חרמש של לובן חלבי; שם, בקצה הזרוע כמעט, כדור כחול-ירוק מדמם, נקרע לגזרים, עולה באש. "אבל המלאכים שלנו לא מוותרים בקלות. הם הרי עובדים על המפגש כבר אלפי שנים. הם מצאו את האנטנה העתיקה הזאת, והם משדרים, והם קולטים. זה הכל בתוך המוסיקה. תן למוסיקה לזרום בתוכך." הוֹקווינד, להקת הפסטיבלים הנצחית, הלמה כנגד החשיכה המתפשטת. ג´יימס קלט מלים מקוטעות בתוך הלמות הבאסים ויללת הגיטרות הנוסקות, צונחות, מתרסקות וממריאות שוב- "על-טבעי ביולוגי זיגוג שקוף קמעה רוח לילה העין מתעטפת על-טבעי חייזרי על-טבעי חייזרי שגר אותי למעלה שגר אותי למעלה... "חשבתי שזה חלום אבל לא הייתי במיטה חלום לא סגור במסך השבור מוקרן מוזרק אל תוך ראשי תחת עורי בתוך מוחי על פני זרמי הזמן המוזהבים אני משוגר אני משוגר אני משוגר למעלה עכשיו..." רגליו של ג´יימס נשאו אותו אל השדה, אל עבר הבמה, אל תוך הרמקולים הענקיים והפועמים. הוא גלש על הצלילים, נתן להם לזרום דרכו ולהניע אותו, נשאב אל מקום שהיה צליל טהור, שבו לא היה דבר מלבד צליל. צליל חמים, מחבק, מערסל. צליל שכולו אמפתיה. הוא חש את החיים הרוחשים בעשב תחת רגליו, מתחת לאדמה ובאוויר סביבו ובעצים המקיפים את השדה, ובסלעים... הסלעים... הסלעים המו, רטטו, לחשו במלמול שהלך והתגבר, הפך לשאגה רועמת שהדהדה ברחבי השדה... "הגיע זמנם של החיים עלי אדמות לעזוב את הרחם הפלנטרי, וללמוד ללכת בינות לכוכבים... מטרת האבולוציה היא ליצור מערכות עצבים שמסוגלות לתקשר עם, ולחזור אל, הרשת הגלקטית שבה אנחנו, הוריכם הבינכוכביים, ממתינים לכם. החיים על הפלנטה ´ארץ´ הגיעו לנקודת האמצע... כעת המסע הביתה נעשה אפשרי. אתם עומדים לגלות את המפתח לאלמוות במבנה הכימי של הקוד הגנטי, שבו תמצאו את המרשם לחיים. הגיע זמנכם לקבל את האחריות שבאלמוות. אין זה הכרחי שתמותו. את המפתח להגברת האינטליגנציה תגלו במבנה הכימי של מערכת העצבים. כימיקלים מסויימים, בשימוש מושכל, יאפשרו למערכת העצבים שלכם לפענח את הקוד הגנטי. כל החיים על הפלנטה שלכם אחד הם. החיים כולם חייבים לחזור הביתה. חירות מוחלטת, אחריות, והרמוניה בין המינים השונים, יאפשרו את קיום המסע. עליכם להתעלות מעל זהויות גולמיות של גזע, תרבות ולאום. נאמנותכם היחידה נתונה לחיים. תשרדו רק אם תצאו למסע הביתה... ברגע שתתקבץ המשלחת ויחל המסע, ייעלמו המלחמה, העוני, השנאה והפחד מעולמכם; הנבואות הקדומות ביותר והחזיונות השמיימיים יתגשמו. הזיחו את עצמכם! שובו הביתה במלוא יפעתכם." המלים הרועמות נמוגו, דעכו ללחשוש שהתמזג בסלסולי הגיטרה. ג´יימס הביט סביבו, תוהה אם היה היחיד ששמע אותן, אבל כל מה שראה מסביב היה מארג אנושי של חיים שזורים, כמו רשת של יהלומים שכל אחד מהם משקף את אורם של כל האחרים. שחר אפרורי החל להתרקם סביבו, משובץ עננים ורודים, והקהל הצטרף ללהקה בשירה: "אנחנו ילדי השמש וזוהי ירושתנו לא עוד כאוס ובלבול כי אם אהבה וצחוק שיר וריקוד"
אני מעתיק לכאן את הסיפור בשני חלקים, אבל ממליץ בכל מקרה, אם יש לכם אינטרנט מהיר ו/או סבלנות, לקרוא אותו בקובץ המצורף - העיצוב עשוי להקל על הקריאה. פידבקים יתקבלו בברכה, ואולי תהיה (עוד) גירסה משופצרת. מקווה שתיהנו. ===================================================================== האגדה על הקרב בשדה השעועית העלה על הכתב: אסף (mermit) כהן "זה עידן האימה, בנאדם, חשכת ימי הביניים. תפקח את העיניים, קלוט את הדינמיקה הקוסמית. היינו ממש קרובים למסה הקריטית בשנות השישים. פעמנו בתדר הנכון. שלחנו סימן חיים החוצה. גורדייף היה אוהב את זה. סוף סוף היו חיים על כדור הארץ." אור השמש השוקעת עטף את האבנים העתיקות במעטה זהוב חמים. אנשים עירומים רקדו סביבן בשיכרון חושים. צלילי גיטרה חשמלית התאבכו מעל השדה הירוק, נספגים באוהלים ובמשאיות ובמדורות ובאנשים שרקדו, עמדו, ישבו, שכבו, חיו. "אבל, באופן טבעי, הבוסים הגדולים, האנשים שמרוויחים מהסדר הקיים, לא רוצים שינוי. הם הרי יודעים על זה מאז רוֹזוֶול. הם יודעים את האפשרויות הבלתי-נתפסות שמפגש יפתח בפנינו, והם יודעים גם את ההשלכות עבורם. תחשוב, בנאדם, אם אין רעב, ואין מחסור, איך אפשר להתעשר מסיפוק המחסור? אז מישהו בדאלאס דאג לכבות את האור בבית הלבן, וכל מי שהתקרב לאמת ונשא באיזשהו תפקיד ציבורי נרצח בדם קר. בארצם של בני-החורין, בית האמיצים. והאמריקאים הפרימיטיבים נבהלו, והכניסו את נסיך האופל ניקסון לבית הלבן, כדי שיוכל להקים את המשטרה החשאית שלו, שכיסחה במסווה של ´מלחמה בסמים´ כל מי שניסה להתעמק קצת בתודעה שלו, ייבשה את הֵייט-אשבּורי מהעשב המתוק, איפשרה לשירותים החשאיים להציף את הרחובות במוות הלבן..." השקיעה המשיכה להעמיק לאיטה. היה זה היום הארוך בשנה, וקרני השמש החליפו צבעים על העננים הקלילים והצמריריים, על האלפים שהתאספו מכל קצוות בריטניה, אירופה והעולם לחגוג את הפסטיבל החופשי של סטוֹנהֶנג´. זה היה הפסטיבל האחד-עשר, והשני שאותו חווה ג´יימס. אחרי הפסטיבל הקודם עזב את בית הספר, ואת בית ההורים, וכל בית אחר שעלול היה לדרוש את נוכחותו, והצטרף לצוענים החדשים שנדדו באוטובוסים מאולתרים, שומרים מרחק-ביטחון מהציביליזציה המתועשת. קולו של הנואם המשולהב חזר וצף על פני תודעתו. "...וכשהאימפריה חושפת שיניים, כולם מיישרים קו. אז עכשיו יושבת בדאוּנינג 10 ניקסונית ממין נקבה, שמפרקת בשיטתיות כל שריד של קהילתיות וסולידריות בממלכה הלא-מאוחדת. בוושינגטון יושב שחקן קולנוע סנילי שחושב שהוא קאובוי ומשחק במלחמת כפתורים עם הרוסים, שעושים שידור חוזר של וייטנאם באפגניסטן. המזרח התיכון כמעט הדליק מלחמה גרעינית בשבעים ושלוש, ועכשיו עוד פעם כולם שם רוצחים את כולם. חשכת ימי הביניים המזויינת. כאילו הם אומרים לסיריאנים - אל תתעסקו איתנו. החמורים מעדיפים להתפלש בגיהנום שהם מכירים ולא לקבל את הגן-עדן שהמלאכים מציעים להם." הדמדומים קדרו והאפילו. צ´רלי הזקן חצב להבות מול מדורה קטנה בפאתי השדה, מוקפת בדמויות דוממות, פעורות-עיניים. לג´יימס, בצדה השני של המדורה, נראו פניו כעולות מן הלהבות, קולו כבוקע מתוך הרמץ הרושף. צ´רלי היה אמריקאי, ונוכחותו העלתה את ממוצע הגילאים בסביבה באופן משמעותי. אמרו שהוא עשה מחקרים בשביל נאסא, עזב את הארווארד עם טים לירי, והשתתף בניסיונות של ג´ון לילי לתקשר עם דולפינים. ג´יימס לא הצליח לעקוב אחרי נהר התודעה השוצף שבקע מבין הלהבות, אך בתודעתו אפופת-הפטריות עלו מראות, חזיונות: חלל עמוק, משובץ כוכבים; ומהאופל מגיחה ספירלה בוהקת, מרובת-זרועות; ואחת מזרועותיה, חרמש של לובן חלבי; שם, בקצה הזרוע כמעט, כדור כחול-ירוק מדמם, נקרע לגזרים, עולה באש. "אבל המלאכים שלנו לא מוותרים בקלות. הם הרי עובדים על המפגש כבר אלפי שנים. הם מצאו את האנטנה העתיקה הזאת, והם משדרים, והם קולטים. זה הכל בתוך המוסיקה. תן למוסיקה לזרום בתוכך." הוֹקווינד, להקת הפסטיבלים הנצחית, הלמה כנגד החשיכה המתפשטת. ג´יימס קלט מלים מקוטעות בתוך הלמות הבאסים ויללת הגיטרות הנוסקות, צונחות, מתרסקות וממריאות שוב- "על-טבעי ביולוגי זיגוג שקוף קמעה רוח לילה העין מתעטפת על-טבעי חייזרי על-טבעי חייזרי שגר אותי למעלה שגר אותי למעלה... "חשבתי שזה חלום אבל לא הייתי במיטה חלום לא סגור במסך השבור מוקרן מוזרק אל תוך ראשי תחת עורי בתוך מוחי על פני זרמי הזמן המוזהבים אני משוגר אני משוגר אני משוגר למעלה עכשיו..." רגליו של ג´יימס נשאו אותו אל השדה, אל עבר הבמה, אל תוך הרמקולים הענקיים והפועמים. הוא גלש על הצלילים, נתן להם לזרום דרכו ולהניע אותו, נשאב אל מקום שהיה צליל טהור, שבו לא היה דבר מלבד צליל. צליל חמים, מחבק, מערסל. צליל שכולו אמפתיה. הוא חש את החיים הרוחשים בעשב תחת רגליו, מתחת לאדמה ובאוויר סביבו ובעצים המקיפים את השדה, ובסלעים... הסלעים... הסלעים המו, רטטו, לחשו במלמול שהלך והתגבר, הפך לשאגה רועמת שהדהדה ברחבי השדה... "הגיע זמנם של החיים עלי אדמות לעזוב את הרחם הפלנטרי, וללמוד ללכת בינות לכוכבים... מטרת האבולוציה היא ליצור מערכות עצבים שמסוגלות לתקשר עם, ולחזור אל, הרשת הגלקטית שבה אנחנו, הוריכם הבינכוכביים, ממתינים לכם. החיים על הפלנטה ´ארץ´ הגיעו לנקודת האמצע... כעת המסע הביתה נעשה אפשרי. אתם עומדים לגלות את המפתח לאלמוות במבנה הכימי של הקוד הגנטי, שבו תמצאו את המרשם לחיים. הגיע זמנכם לקבל את האחריות שבאלמוות. אין זה הכרחי שתמותו. את המפתח להגברת האינטליגנציה תגלו במבנה הכימי של מערכת העצבים. כימיקלים מסויימים, בשימוש מושכל, יאפשרו למערכת העצבים שלכם לפענח את הקוד הגנטי. כל החיים על הפלנטה שלכם אחד הם. החיים כולם חייבים לחזור הביתה. חירות מוחלטת, אחריות, והרמוניה בין המינים השונים, יאפשרו את קיום המסע. עליכם להתעלות מעל זהויות גולמיות של גזע, תרבות ולאום. נאמנותכם היחידה נתונה לחיים. תשרדו רק אם תצאו למסע הביתה... ברגע שתתקבץ המשלחת ויחל המסע, ייעלמו המלחמה, העוני, השנאה והפחד מעולמכם; הנבואות הקדומות ביותר והחזיונות השמיימיים יתגשמו. הזיחו את עצמכם! שובו הביתה במלוא יפעתכם." המלים הרועמות נמוגו, דעכו ללחשוש שהתמזג בסלסולי הגיטרה. ג´יימס הביט סביבו, תוהה אם היה היחיד ששמע אותן, אבל כל מה שראה מסביב היה מארג אנושי של חיים שזורים, כמו רשת של יהלומים שכל אחד מהם משקף את אורם של כל האחרים. שחר אפרורי החל להתרקם סביבו, משובץ עננים ורודים, והקהל הצטרף ללהקה בשירה: "אנחנו ילדי השמש וזוהי ירושתנו לא עוד כאוס ובלבול כי אם אהבה וצחוק שיר וריקוד"
