גוליי האחת
New member
אגו ברצפה
אני אציג את עצמי קודם כל,אז שמי גלית אני בת 17 לומדת בכיתה י"ב,נעים מאוד! אז הסיפור שלי התחיל לפני קצת יותר מחודשיים,היום אני מרגישה שאני יכולה לחשוב עליו בהיגיון ולבקש עזרה...לקח לי קצת זמן. לפני חודשיים ביום רביעי אחד נסעתי למסיבת יום הולדת,את רוב החברים שם הכרתי,ואז ראיתי אחד עם חיוך מקסים,קצת היפראקטיבי אבל חביב מאוד,נקרא לו ב'.חייכתי והמשכתי הלאה. במשך המסיבה הוא התחיל "להציק" לי,זאת אומרת לדגדג,לסחוב אותי לרחבה,לדבר הרבה שטויות. שמחתי מהחיזור שלו,אבל מבירורים קצרים הבנתי שהוא לא רציני,"לא מחפש משהו קבוע",והחלטתי שאני לא לוקחת אותו ברצינות. בסוף המסיבה יצא לנו להיות לבד (מתוך אילוץ כלשהו)ודיברנו כל הלילה,הבנתי שהוא ילד מקסים ורגיש כ"כ...והוא אמיתי ויפה וממש לא כמו שהתרשמתי ממנו בהתחלה...היה רגע שהוא החזיק לי ידיים,והתרגשתי כמו ילדה קטנה כאילו זו הפעם הראשונה שמחזיקים לי ידיים...בקיצור-נתפסתי חזק מאותו רגע. ואני אחת שנדלקת על מישהו פעם בשנתיים,וחברות שלי יעידו. קבענו להיפגש יום למחרת בעוד יום הולדת ונפרדנו בחיבוק. כל הדרך הביתה לא הפסקתי לחשוב עליו,לדבר עליו...לנסות לחזות מה יהיה. ביום שלמחרת הגעתי ליום הולדת נוספת מלאה בציפיות,הוא היה שם...אמר שלום...חייך...ומאז-כלום! לא שם עליי בכלל,לא הסתכל לכיוון שלי,ואני לא יכולתי להוריד ממנו את העיניים,כולם שמו לב,כ"כ רציתי שיסתכל עליי,שירצה אותי,שיתנהג כמו התנהג ביום שלפניי...הרגשתי שאני כ"כ נואשת ליחס שלו,שאני פשוט חייבת שירצה אותי,אין מצב שלא! זה פשוט לא נקלט לי! כי אין מישהו שאני מחליטה שאני נפתחת אליו,שאני רוצה אותו ואחר כך הוא לא שם עליי,אין מצב כזה...בחיים לא הייתי במקום כזה. וזה פגע לי באגו ברמות קשות. כל הסופשבוע הייתי רגישה להכל,מריב שטותי עם אמא בכיתי והתנהגתי כמו אדיוטית,בכיתי על האקס שלא נתן מנוחה ואיים עליי והציק לי,בכיתי על החברות שלא תומכות ברגע שאני צריכה...בכיתי על ב'! כי מה פתאום הוא מתנהג כאילו הוא לא מכיר אותי,אחרי שהרשתי לעצמי להפתח אליו ולסמוך עליו ולרצות אותו? נפגעתי חזק,אולי יגידו כמה שהגזמתי כי בכיתי המון כל השבוע...שבוע רע...השבוע שבא אחריו לא היה יותר טוב,כי הבעיות עם האקס החריפו וב' עדיין לא התקשר או דיבר עליי...נעלבתי כ"כ. החלטתי שאני ממשיכה כרגיל אחרי הרבה סרטים רעים אכלתי,אני לא כועסת עליו או מנסה לברר למה,פשוט משאירה את זה מאחור. היום אחרי חודשיים-אני פוגשת אותו פה ושם בסופי שבוע ביציאות של כל החבר'ה,הוא מתייחס אליי,"מציק" לי כמו פעם,ועליי זה לא משפיע כמו פעם...אבל אני לוקחת את זה בקלות. הבעיה היא כאן- אחרי שאני מרגישה שלמה,אחרי שאני מרגישה שאין לי רגש אליו,אחרי שאני יודעת שאני בחיים לא אצא עם אחד כמוהו-אני עדיין רוצה שיסתכל עליי,ולא בשביל שיהיה בנינו משהו,אלא בשביל שיטפח את האגו שלי...אני לא מצליחה להשתחרר מההרגשה הזאת,וזה לא בסדר! אני כאילו עוברת הלאה,אבל משהו לא נותן לי...זה ילדותי וזה טיפשי אבל ככה אני מרגישה...גם לא בטוח שהוא אי פעם ישים עליי כמו שאני רוצה-וזה בכלל בעייתי כי זה לא יגמר אף פעם...זה לא בסדר מה שאני רוצה,אבל זה לא קל במיוחד שהוא ממשיך להראות סימני חיזור מובהקים. אם הוא ירצה אותי,אני ארגיש ביני לבין עצמי שהוא החזיר לי את הכבוד שלי ואת הביטחון שלי. זה רע? זה טוב? מה זה!? לקחתי אותו קשה מדי,איך אני משתחררת? תעזרו לי אני אף פעם לא הייתי בכזה מצב.
אני אציג את עצמי קודם כל,אז שמי גלית אני בת 17 לומדת בכיתה י"ב,נעים מאוד! אז הסיפור שלי התחיל לפני קצת יותר מחודשיים,היום אני מרגישה שאני יכולה לחשוב עליו בהיגיון ולבקש עזרה...לקח לי קצת זמן. לפני חודשיים ביום רביעי אחד נסעתי למסיבת יום הולדת,את רוב החברים שם הכרתי,ואז ראיתי אחד עם חיוך מקסים,קצת היפראקטיבי אבל חביב מאוד,נקרא לו ב'.חייכתי והמשכתי הלאה. במשך המסיבה הוא התחיל "להציק" לי,זאת אומרת לדגדג,לסחוב אותי לרחבה,לדבר הרבה שטויות. שמחתי מהחיזור שלו,אבל מבירורים קצרים הבנתי שהוא לא רציני,"לא מחפש משהו קבוע",והחלטתי שאני לא לוקחת אותו ברצינות. בסוף המסיבה יצא לנו להיות לבד (מתוך אילוץ כלשהו)ודיברנו כל הלילה,הבנתי שהוא ילד מקסים ורגיש כ"כ...והוא אמיתי ויפה וממש לא כמו שהתרשמתי ממנו בהתחלה...היה רגע שהוא החזיק לי ידיים,והתרגשתי כמו ילדה קטנה כאילו זו הפעם הראשונה שמחזיקים לי ידיים...בקיצור-נתפסתי חזק מאותו רגע. ואני אחת שנדלקת על מישהו פעם בשנתיים,וחברות שלי יעידו. קבענו להיפגש יום למחרת בעוד יום הולדת ונפרדנו בחיבוק. כל הדרך הביתה לא הפסקתי לחשוב עליו,לדבר עליו...לנסות לחזות מה יהיה. ביום שלמחרת הגעתי ליום הולדת נוספת מלאה בציפיות,הוא היה שם...אמר שלום...חייך...ומאז-כלום! לא שם עליי בכלל,לא הסתכל לכיוון שלי,ואני לא יכולתי להוריד ממנו את העיניים,כולם שמו לב,כ"כ רציתי שיסתכל עליי,שירצה אותי,שיתנהג כמו התנהג ביום שלפניי...הרגשתי שאני כ"כ נואשת ליחס שלו,שאני פשוט חייבת שירצה אותי,אין מצב שלא! זה פשוט לא נקלט לי! כי אין מישהו שאני מחליטה שאני נפתחת אליו,שאני רוצה אותו ואחר כך הוא לא שם עליי,אין מצב כזה...בחיים לא הייתי במקום כזה. וזה פגע לי באגו ברמות קשות. כל הסופשבוע הייתי רגישה להכל,מריב שטותי עם אמא בכיתי והתנהגתי כמו אדיוטית,בכיתי על האקס שלא נתן מנוחה ואיים עליי והציק לי,בכיתי על החברות שלא תומכות ברגע שאני צריכה...בכיתי על ב'! כי מה פתאום הוא מתנהג כאילו הוא לא מכיר אותי,אחרי שהרשתי לעצמי להפתח אליו ולסמוך עליו ולרצות אותו? נפגעתי חזק,אולי יגידו כמה שהגזמתי כי בכיתי המון כל השבוע...שבוע רע...השבוע שבא אחריו לא היה יותר טוב,כי הבעיות עם האקס החריפו וב' עדיין לא התקשר או דיבר עליי...נעלבתי כ"כ. החלטתי שאני ממשיכה כרגיל אחרי הרבה סרטים רעים אכלתי,אני לא כועסת עליו או מנסה לברר למה,פשוט משאירה את זה מאחור. היום אחרי חודשיים-אני פוגשת אותו פה ושם בסופי שבוע ביציאות של כל החבר'ה,הוא מתייחס אליי,"מציק" לי כמו פעם,ועליי זה לא משפיע כמו פעם...אבל אני לוקחת את זה בקלות. הבעיה היא כאן- אחרי שאני מרגישה שלמה,אחרי שאני מרגישה שאין לי רגש אליו,אחרי שאני יודעת שאני בחיים לא אצא עם אחד כמוהו-אני עדיין רוצה שיסתכל עליי,ולא בשביל שיהיה בנינו משהו,אלא בשביל שיטפח את האגו שלי...אני לא מצליחה להשתחרר מההרגשה הזאת,וזה לא בסדר! אני כאילו עוברת הלאה,אבל משהו לא נותן לי...זה ילדותי וזה טיפשי אבל ככה אני מרגישה...גם לא בטוח שהוא אי פעם ישים עליי כמו שאני רוצה-וזה בכלל בעייתי כי זה לא יגמר אף פעם...זה לא בסדר מה שאני רוצה,אבל זה לא קל במיוחד שהוא ממשיך להראות סימני חיזור מובהקים. אם הוא ירצה אותי,אני ארגיש ביני לבין עצמי שהוא החזיר לי את הכבוד שלי ואת הביטחון שלי. זה רע? זה טוב? מה זה!? לקחתי אותו קשה מדי,איך אני משתחררת? תעזרו לי אני אף פעם לא הייתי בכזה מצב.
