אגם האהבה בים של חול
אגם האהבה בים של חול `אל תוותר` היא אמרה לי ולא הבינה שלפעמים הרבה יותר קל לוותר מאשר להמשיך, בטח לא ברגעים שהמלחמה נראית כל כך מיותרת והתכלית כל כך סתמית, `גיבורים לא מוותרים` היא אמרה לי ולא ידעה שאני לא גיבור, אף פעם לא הייתי, אף פעם לא אהיה, `מי שרוצה לחזות בזריחה חייב לחוות שקיעה` היא המשיכה לומר ולא ידעה שלפעמים כבר נמאס לי, משקיעות, זריחות, מאותה מחזוריות מקוללת, עלובה, דלוחה ומשמימה של אותו הריטואל הקלישאי הרדוד הזה, לפעמים הכל נראה כמו קלישאה עלובה מתאטרון רחוב עם במאי שנרדם ותסריטאי שגם ל`שמש` לא היו מקבלים, `אל תוותר` היא חזרה על עצמה, כשאנשים חוזרים על עצמם זה אומר שכבר אין מה להגיד אז כל מה שנשאר זה למחזר, `למה?` שאלתי והיא הביטה בי, מבט כזה כל כך רגיל כל כך מיוחד אף פעם לא ראיתי, מבט כזה של יערות עד של אהבה, אוקינוסים של רוך ושמים של תקווה, `אל תוותר כי אתה לא מאלו שמוותרים` היא אמרה לי - `אבל` רציתי להסביר לה - `אל אבל אותי` חייכה - `אתה לא תוותר כי אתה לא תוותר. נקודה. סוף פסוק. נסגרות הגרשים. הפסקה נגמרת. הכל נדם. אתה לא תוותר` וספק פקדה עלי ספק פקדה על הגורל, `ומה אם אני רוצה לוותר?` כי לפעמים זה באמת הרבה יותר קל, `תיהיה בשקט ותחבק אותי` לחשה, אז התחבקנו, והתנשקנו, והצמטררנו, והתכרבלנו, והתפוגגנו לתוכנו, ואחרי, ואחרי עשינו סופר-נובה של אהבה. ועדיין רציתי לוותר. `למה לך אותי?` אמרתי לה כי לפעמים כשלא טוב לכם אתם לא מבינים מה אחרים עושים אתכם `ולמה לך אותי?` התפלספה ותקעה לי מסמר בחשיבה, `את כי את מושלמת. אותך הרבה ירצו. רוצים. זה בכלל מזל שאת רצית אותי. ואני עוד יכול להבין למה פעם. אבל. עכשיו למה?` חילצתי את המסמר מהמחשבה הכואבת שלי, בכל זאת, אסור להפריע לי לשקוע בבוץ שלי, בכל זאת, זה הבוץ שלי, `לי אותך כי ככה אני רוצה. מרגישה. יש לך בעיות עם זה?` חייכה לי אבל החיוך קפץ ממגני הבוץ שלי לעבר השמים כי לפעמים נכנסים לקריזה של שחור, ושום נקודה, לא אפורה ואפילו לא לבנה, אפילו לא הנקודות של שלגייה רשאיות להלבין את השחור הזה, `אבל` הסברתי לה, `יש שם הרבה יותר מתאימים. כאלו שיביאו לך כסף, ויעשו לך הפתעות, יקחו אותך לאכול צדפות עם מלצרים איפה שחובה לבוא עם טוקסידו, ישכירו טייסים-לשעבר-של-חיל-האוויר-שלא-נקלטו-להייטק ויצבעו את השמים ב`אני אוהב אותך`, יקחו אותך למארינה ויתנו לך מפתחות של יאכטה, או איך שלא מזיזים את היאכטות האלו, ויטיסו אותך במטוסי סילון, וישפכו עלייך טונות של קאוויר, אבל שחור, אלו שאסור ליהודים, הכי טוב, לא האדום הזול, ויעשו איתך אהבה במקומות אקזוטים שאת השם שלהם אני אפילו לא מכיר, ויכניסו אותך למסיבות של נסיכים, וירקידו אותך במחוזות של עשירים, ויעשו לך הרבה יותר ממה שאני אי פעם חלמתי שאני בכלל יכול לחלום שאני יכול לעשות. ויש שם, לפחות, נראה לי, חצי עולם שהוא הרבה יותר יפה, אולי אפילו יותר מחצי, והרבה יותר חכמים, ועשירים, ורגישים, ושמחים, ומאושרים, ושידעו לפנק אותך, ושיתנו לך שמים וארץ, ואולי אפילו האלו של נאס`א יתנו לך גלקסיות אחרות. אני לא יכול לקרוא לכוכבים על השם שלך, קראתי, אבל הם לא הסכימו, אני לא יכול לקחת אותך לשום מקום מיוחד, והדרכון שלי גם ככה נעלם לאן שכל הדכונים שנעלמים נעלמים. אני לא יכול לתת לך כלום. למה לך אותי בכלל?` והבטתי בה, והביטה בי, ונתנתה לי חיבוק, `לא-לא-לאא-לא-לאא` פסקתי, `אני צריך תשובה. לא חיבוק` והיא התרחקה, ומבטה התחדד, ונחלים זרמו לה בעיניים, ורסיסי אהבה פילחו לה את הלב, ועקיצות אהבה הלמו בראשה, `לי אותך כי אתה-אתה. יש שם אחרים, חכמים יותר, יפים יותר, עשירים יותר, שמחים יותר` חדרה לי לנשמה ורקדה איתי טנגו כפי שרק שני נשמות תאומות יודעות לרקוד טנגו, זה כמו עם הלדרמנים האלו, יש מיליון סוגים, רק השוויצרי לוקח, `אבל אף אחד לא אתה` אמרה ונשקה לי למצח, `אף אחד לא אתה`. ואני נדדתי לי, דיי כרגיל למען האמת, למען כל האמיתיות בספר של כל האמיתות איפה שכל האמיתות לנצח נחקקות שם, ואני נדדתי לי לעולם אחר. והפכתי לעפפון ונדדתי בין כל אותם עולמות שדווקא שם הכל מסתדר, ודווקא שם הכל דיי מושלם, לא מושלם-מושלם בשביל שלא יהיה מדי אבל מספיק מושלם בשביל שזה ייהפך לסרט בפס-ייצור סדרתי של משפחה אמריקאית בפרברים שלהם שמה, עם אחד לנדרובר ואחד קונוורטבל, בית כזה כמו בפרסומת של קוטג` לדוגמה, פיקט-פנס וזוג ילדים, והאמא מאושרת עובדת איפה שכל האמאות-המושלמות עובדות בסרטים אמריקאים שמודעים לעצמם, והאמא עובדת בתור מתווכת בתים והאבא עורך דין או רופא או משהו של שכל, וככה הכל מושלם, וזוג ילדים נחמד, והילד לא גונב לאבא ולא מתדרדר לסמים, והילדה מצ
אגם האהבה בים של חול `אל תוותר` היא אמרה לי ולא הבינה שלפעמים הרבה יותר קל לוותר מאשר להמשיך, בטח לא ברגעים שהמלחמה נראית כל כך מיותרת והתכלית כל כך סתמית, `גיבורים לא מוותרים` היא אמרה לי ולא ידעה שאני לא גיבור, אף פעם לא הייתי, אף פעם לא אהיה, `מי שרוצה לחזות בזריחה חייב לחוות שקיעה` היא המשיכה לומר ולא ידעה שלפעמים כבר נמאס לי, משקיעות, זריחות, מאותה מחזוריות מקוללת, עלובה, דלוחה ומשמימה של אותו הריטואל הקלישאי הרדוד הזה, לפעמים הכל נראה כמו קלישאה עלובה מתאטרון רחוב עם במאי שנרדם ותסריטאי שגם ל`שמש` לא היו מקבלים, `אל תוותר` היא חזרה על עצמה, כשאנשים חוזרים על עצמם זה אומר שכבר אין מה להגיד אז כל מה שנשאר זה למחזר, `למה?` שאלתי והיא הביטה בי, מבט כזה כל כך רגיל כל כך מיוחד אף פעם לא ראיתי, מבט כזה של יערות עד של אהבה, אוקינוסים של רוך ושמים של תקווה, `אל תוותר כי אתה לא מאלו שמוותרים` היא אמרה לי - `אבל` רציתי להסביר לה - `אל אבל אותי` חייכה - `אתה לא תוותר כי אתה לא תוותר. נקודה. סוף פסוק. נסגרות הגרשים. הפסקה נגמרת. הכל נדם. אתה לא תוותר` וספק פקדה עלי ספק פקדה על הגורל, `ומה אם אני רוצה לוותר?` כי לפעמים זה באמת הרבה יותר קל, `תיהיה בשקט ותחבק אותי` לחשה, אז התחבקנו, והתנשקנו, והצמטררנו, והתכרבלנו, והתפוגגנו לתוכנו, ואחרי, ואחרי עשינו סופר-נובה של אהבה. ועדיין רציתי לוותר. `למה לך אותי?` אמרתי לה כי לפעמים כשלא טוב לכם אתם לא מבינים מה אחרים עושים אתכם `ולמה לך אותי?` התפלספה ותקעה לי מסמר בחשיבה, `את כי את מושלמת. אותך הרבה ירצו. רוצים. זה בכלל מזל שאת רצית אותי. ואני עוד יכול להבין למה פעם. אבל. עכשיו למה?` חילצתי את המסמר מהמחשבה הכואבת שלי, בכל זאת, אסור להפריע לי לשקוע בבוץ שלי, בכל זאת, זה הבוץ שלי, `לי אותך כי ככה אני רוצה. מרגישה. יש לך בעיות עם זה?` חייכה לי אבל החיוך קפץ ממגני הבוץ שלי לעבר השמים כי לפעמים נכנסים לקריזה של שחור, ושום נקודה, לא אפורה ואפילו לא לבנה, אפילו לא הנקודות של שלגייה רשאיות להלבין את השחור הזה, `אבל` הסברתי לה, `יש שם הרבה יותר מתאימים. כאלו שיביאו לך כסף, ויעשו לך הפתעות, יקחו אותך לאכול צדפות עם מלצרים איפה שחובה לבוא עם טוקסידו, ישכירו טייסים-לשעבר-של-חיל-האוויר-שלא-נקלטו-להייטק ויצבעו את השמים ב`אני אוהב אותך`, יקחו אותך למארינה ויתנו לך מפתחות של יאכטה, או איך שלא מזיזים את היאכטות האלו, ויטיסו אותך במטוסי סילון, וישפכו עלייך טונות של קאוויר, אבל שחור, אלו שאסור ליהודים, הכי טוב, לא האדום הזול, ויעשו איתך אהבה במקומות אקזוטים שאת השם שלהם אני אפילו לא מכיר, ויכניסו אותך למסיבות של נסיכים, וירקידו אותך במחוזות של עשירים, ויעשו לך הרבה יותר ממה שאני אי פעם חלמתי שאני בכלל יכול לחלום שאני יכול לעשות. ויש שם, לפחות, נראה לי, חצי עולם שהוא הרבה יותר יפה, אולי אפילו יותר מחצי, והרבה יותר חכמים, ועשירים, ורגישים, ושמחים, ומאושרים, ושידעו לפנק אותך, ושיתנו לך שמים וארץ, ואולי אפילו האלו של נאס`א יתנו לך גלקסיות אחרות. אני לא יכול לקרוא לכוכבים על השם שלך, קראתי, אבל הם לא הסכימו, אני לא יכול לקחת אותך לשום מקום מיוחד, והדרכון שלי גם ככה נעלם לאן שכל הדכונים שנעלמים נעלמים. אני לא יכול לתת לך כלום. למה לך אותי בכלל?` והבטתי בה, והביטה בי, ונתנתה לי חיבוק, `לא-לא-לאא-לא-לאא` פסקתי, `אני צריך תשובה. לא חיבוק` והיא התרחקה, ומבטה התחדד, ונחלים זרמו לה בעיניים, ורסיסי אהבה פילחו לה את הלב, ועקיצות אהבה הלמו בראשה, `לי אותך כי אתה-אתה. יש שם אחרים, חכמים יותר, יפים יותר, עשירים יותר, שמחים יותר` חדרה לי לנשמה ורקדה איתי טנגו כפי שרק שני נשמות תאומות יודעות לרקוד טנגו, זה כמו עם הלדרמנים האלו, יש מיליון סוגים, רק השוויצרי לוקח, `אבל אף אחד לא אתה` אמרה ונשקה לי למצח, `אף אחד לא אתה`. ואני נדדתי לי, דיי כרגיל למען האמת, למען כל האמיתיות בספר של כל האמיתות איפה שכל האמיתות לנצח נחקקות שם, ואני נדדתי לי לעולם אחר. והפכתי לעפפון ונדדתי בין כל אותם עולמות שדווקא שם הכל מסתדר, ודווקא שם הכל דיי מושלם, לא מושלם-מושלם בשביל שלא יהיה מדי אבל מספיק מושלם בשביל שזה ייהפך לסרט בפס-ייצור סדרתי של משפחה אמריקאית בפרברים שלהם שמה, עם אחד לנדרובר ואחד קונוורטבל, בית כזה כמו בפרסומת של קוטג` לדוגמה, פיקט-פנס וזוג ילדים, והאמא מאושרת עובדת איפה שכל האמאות-המושלמות עובדות בסרטים אמריקאים שמודעים לעצמם, והאמא עובדת בתור מתווכת בתים והאבא עורך דין או רופא או משהו של שכל, וככה הכל מושלם, וזוג ילדים נחמד, והילד לא גונב לאבא ולא מתדרדר לסמים, והילדה מצ