אדון, בעל, תמוז, דומוזי - עושים סדר

כרמית.

New member
אדון, בעל, תמוז, דומוזי - עושים סדר

בעל, אדון, תמוז, דומוזי - עושים סדר בראש! ההודעה הזאת נכתבה אתמול בפורום פגניות בוואלה כתשובה לשאלה שנשאלה שם לפני זמן מה, או למעשה כהמשך דיון בנושא אלוהות הצמיחה הזכרית שמתה וקמה לתחיה במזרח התיכון. ההודעה בעצם מנסה לעשות קצת סדר בבלבול שקיים בנושא. בעקבות בקשתו של ארי-אל, אני מעלה את ההודעה גם לכאן. ------ קודם כל, נחלק את המזרח התיכון לארבעה חלקים: מסופוטמיה, כנען, פרס ומצרים. פרס ומצרים הם אופרות בפני עצמן ולא קשורות לדיון הזה. מה שכן חשוב לעניינו זה להבדיל בין מסופוטמיה (כלומר איזור עירק, הנסיכויות, כווית, ודרום סוריה) לבין כנען רבתי (כלומר ארץ ישראל, ירדן, לבנון/פניקיה, צפון סוריה/אוגרית). בכל אחד משני החלקים האלו היתה תרבות פגנית שונה, עם אמונות נפרדות, מיתוסי בריאה שונים, קוסמוגוניה שונה ופנתאונים נפרדים. כמובן שבגלל הקרבה התרבויות הללו השפיעו אחת על השניה - דרך כיבושים, מסחר ונדודי עמים - וזה מקור הבלבול שאני מנסה לפתור עכשיו - אבל בעקרון מדובר בשתי תרבויות שונות בעלות דתות שונות. נתחיל עם מסופוטמיה דווקא, שם נפגוש את האלים תמוז ודומוזי. במסופוטמיה, באיזור הפרת והחידקל התפתחה תרבות של שני עמים שונים: השומרים והאכדים. מאוחר יותר הם נעלמו ובמקומם הגיעו שני עמים נוספים האשורים והבבלים. הדת השומרית-אכדית שונה מן הדת האשורית-בבלית. ההבדל המרכזי הוא שהשומרים והאכדים היו הרבה יותר פוליתיאיסטים ואילו האשורים והבבלים נטו לכיוון פחות אלים ואפילו עשו כמה צעדים לקראת מונותיאיזם (כשהאל העליון אצל האשורים הוא אשור ואצל הבבלים הוא מרודך). אבל בגלל שמדובר באותו מקום גיאוגרפי, ובתהליכים היסטוריים שלקחו זמן, בעצם נוצרה במסופוטמיה תרבות משולבת של כל העמים האלו, עם פנתאון "מסופוטמי". ממלכת אשור, נינווה, נפלה במאה ה-7 לפנה"ס, אך האשורים המשיכו לעבוד את אשור, והעיר אשור המשיכה להתקיים. בבל נותרה עצמאית זמן רב לאחר מכן ושמרה על אמונתה ועל פולחן האל העליון מרודך. השומרים והאכדים היו התרבות הקדומה ביותר באזור ממוצא לא שמי, אך לא ידוע. ידוע שהיו להם קשרי מסחר עם הטורקים והמונגולים. באלף ה-3 לפנה"ס הגיעו למסופוטמיה האמורים, העם השמי הראשון באזור. הם התיישבו לחופו המזרחי של הים התיכון, באזור ישראל ולבנון. ואחרי כל ההקדמה ההיסטורית הזאת, נגיע לעיקר?: תמוז ודומוזי. מיהם? לא קשה לראות את הדמיון בשמות ולכן קל מאוד להתבלבל ביניהם, ובכל זאת מדובר בשני אלים שונים. תמוז הוא אל אכדי. דומוזי הוא אל שומרי. יכול בהחלט להיות שבמקור היה מדובר באל אחד, וכאמור התרבות השומרית והאכדית היתה דומה מאוד, ובכל זאת, הם התפתחו בכיוונים שונים ויש ביניהם הבדלים. תמוז הוא אל הצמיחה האכדי. הוא בנו של אנקי, אל המים ושל אישתר, אלת האהבה והפריון האכדית. אישתר היא גם אהובתו, אך הוא לא אהובה היחידה. למעשה, אישתר היא בכלל אשתו של אנו, אל השמים. היא אלה תאוותנית ומלאת תשוקה, ויש לה מאהבים רבים. תמוז הוא בין החשובים שביניהם. כאל הצמיחה, תמוז הוא סמל מוות ותחייה בטבע. מדי שנה, בהיפוך הקיץ, סביבות חודש תמוז הנקרא על שמו, הוא מת בחודש תמוז ונשמתו נלקחת בידי שדי הגאלו לשאול. אבל גדול נופל על הארץ ואישתר אהובתו מובילה את הקינות עליו. אחר כך היא יורדת לעולם התחתון ולאחר משפטים רבים מצליחה להחזירו לאדמה. דומוזי, האל השומרי, לעומת זאת, הוא לא רק אל הצמיחה אלא גם אל הרועים. הוא בן זוגה של האלה השומרית איננה, בת אל הירח ואלת כוכב נוגה. חתונתו לאיננה דישנה את האדמה והפרתה את רחם הנשים והבהמות. אבל סיפורם של דומוזי ואיננה עצוב. דומוזי לא אהב את אשתו והיא, ברוב עצב, ירדה לשאול. כאן מסתבך הסיפור. עד לפני זמן לא רב האמינו החוקרים כי אנקי, אל המים, החזיר את איננה לחיים ובמקומה נשלח דומוזי לשאול למשך שישה חודשים בקיץ. לוח שהתגלה לאחרונה מגלה שיכול להיות שהעניין היה קצת שונה. איננה החליטה לחזור לחיים בעצמה וחשבה שאולי דומוזי בינתיים התגעגע אליה ואולי פרחה קצת אהבה בלבו. היא הבטיחה לאלת המוות ארשקיגל, כי תשלח לשאול מישהו אחר במקומה. היא שבה לארמון מלכותה, והנה, לא רק שדומוזי לא התגעגע אליה, אלא הוא גם יושב על כס מלכותה, אוחז בשרביט שלה, ונהנה מהחיים. היא כעסה מאוד ובו במקום החליטה לשלוח את דומוזי לשאול במקומה. לאחר שהחליטה איננה שירד במקומה לשאול, סבל דומוזי חלומות בעתה. הוא ביקש מגסטיננה, אחותו, שתפרשם עבורו. היא הבינה שאחיה מותקף בידי שדים ויעצה לו להימלט על נפשו. דומוזי נס על נפשו והשביע את אחותו לבל תגלה את מקום המצאותו. השדים התנפלו על גסטיננה, אך לא הצליחו להסגיר מפיה דבר. לכן לבשו דמות צבאים והסתתרו במכלאת הצאן שלה. כך גילו את מקום מחבוא דומוזי ולקחו אותו לשאול. גסטיננה גמרה אומר בליבה להשיבו אל החיים. לאחר הרפתקאות רבות שיכנעה את אלי השאול להעניק לדומוזי מחצית חייו, שישה חודשי הקיץ בשנה, בהם הוא חי על הארץ. מדי שנה חוטפים שדי הגאלו את דומוזי לעולם המתים. בהשתוות הסתווית, אכיתו, שב דומוזי לאדמה ומתאחד עם איננה והאדמה שוב פוריה. הסיפורים, כפי שאתם רואים, גם הם דומים בקווים כללים, ורק הפרטים שונים. אלוהים נמצא בפרטים מקבל ממש משמעות חדשה. בכל מקרה, הקינות בקיץ על מות התמוז היו מן הפולחנים הגדולים והחשובים במסופוטמיה. כיוון שכנען היתה תחת שלטון מסופוטמי, ובגלל הקרבה הגאוגרפית, הגיעו הפולחנים הללו גם אלינו לארץ ישראל ועדויות על כך אפשר למצוא בתנ"ך, למשל בספר יחזקאל.
 

כרמית.

New member
המשך

ממסופוטמיה אנחנו עוברים לחלק השני של המזרח התיכון: כנען רבתי. גם כאן יש כמה תרבויות מופרדות, שהשפיעו אהדדי זו על זו. קודם כל הכנענים, שהיו שבטי סוחרים. אחר כך יש את הפניקים הנהדרים, שישבו לאורך רצועת החוף מלבנון ועד אשקלון. כמובן אוגרית בצפון סוריה ובל נשכח את העמים הנודדים שהגיעו אלינו מטורקיה ומאיי יוון כמו החיתים והביאו עמם כל מיני השפעות זרות ומרגשות. נתחיל דווקא עם אל. אל הוא האל העליון של הפניקים, הכנענים והאוגריתים. הוא לא אל צמיחה, אלא אל שמים, אבל נתחיל איתו כי רבים מתבלבלים בינו לבין בעל, הבן שלו. ולמה? כי לפעמים קוראים לבעל "אל". אז לא להתבלבל. אל זה אל. ובעל זה בעל. ובעל-אל זה גם בעל (ובעל-מלקרת זה מלקרת ולא בעל, אבל זה כבר סיפור אחר). מיהו בעל? כאן מסתבכים העניינים. כמעט כל האלים הזכריים בארץ כנען כוללים בשמם את השם "בעל". יש בעל מרקוד, בעל כרמל, בעל בקעה, בעל פעור, בעל חזור, בעל חרמון בעל שמים, בעל שמנים.... (להמשיך? כי יש עוד). כל האלים הללו הם אלים *נפרדים*, שונים אחד מהשני, לא דומים, אחרים (נגמרו לי המילים הנרדפות). והכי חשוב לעניינו - הם *לא* בעל. "בעל" סתם, כאל צמיחה, יש רק אחד, ועליו אנחנו מדברים עכשיו. טוב, אז נכון שבפסקה הקודמת אמרתי שבעל הוא הבן של אל? אז זה לא בדיוק נכון. הפניקים ראו בו את בנו של אל, אבל בדרום ובמערב, האמינו שהוא דווקא בנו של האל דגן, שהוא אחד האלים הקדומים ביותר באזור שלנו. כל כך קדום שאף אחד לא יודע מה מקורו ותפקידו, מעבר לזה שהוא מן הסתם היה אל תבואה. בשפה יומיומית מודרנית, בעל הוא אל מזג האויר. הוא אל הגשם, הסופות, הברקים והרעמים. כולנו יודעים שגשם בארץ ישראל זה מצרך נדיר, שבצורת מתרגשת עלינו כל כמה שנים וכולי. לכן החשיבות העצומה של בעל. הוא האל שאחראי על כך שיירד גשם בעיתו, ושהאדמה תניב את יבולה. בעל נקרא רוכב העננים, הכל יכול ושליט האדמה. הוא הגיע עד מסופוטמיה ושם קראו לו אדד וגם אָדוּ, דָדוּ, רָמָנוּ, רָמִינוּ, רָגִימוּ, רימון ('הרועם'). קראתי אפילו דעה אחת שאומרת שבעל הוא המקור של האל הקלטי בל או בלור. השמות איזבל, חניבעל נובעים מן השם בעל. בעל הוא אל חסון, מלא מרץ ותוקפני. מקום מושבו היה בהר צפון, צפונית לאוגרית. כחלק מן המשפחה המלכותית בפנתאון הכנעני (בנו של אל, כאמור) - כבר מההתחלה הוא ביקש לקדם את מעמדו ולהפוך לאל חשוב יותר. הוא ואחיו ים-נהר (התגלמות המים הקדמוניים) התחרו על המלוכה וביקשו להיות יורשים של אביהם אל. עניינם הובא בפני אל והלה פסק לטובתו של ים. ים היה אל עליון עריץ ואף אל לא יכול היה לעמוד נגדו ולהביסו. האלים סבלו, אך חששו להתנגד. רק בעל התרברב שהם פחדנים ושצריך להילחם בים. האלים שלחו את אשרה, אשתו של אל ואמם של בעל וים נהר, שתפציר בים לחדול מעריצותו ותציע לו את עצמה. כששמע בעל, שאשרה תציע עצמה לים, בערה בו חמתו. הוא החליט לצאת למלחמה נגד ים. ים שמע על תכניתו של בעל ושלח שליחים לאל בדרישה שבעל יוסגר לידיו. אל פחד מים ולכן הסכים. בעל לעג לאלים על פחדנותם ויצא להילחם עם ים לבדו. במלחמתו השתמש בעל בשני כלי נשק קסומים, יָגרוש, כלומר מגרש או מבריח, ואֲיְמוּר, כלומר מנהיג או מניע. הוא הכה את ים בחזה עם יגרוש אך ללא הועיל. הוא הכה אותו במצחו עם אימור וים נפל לארץ. לאחר תבוסתו של ים, בנה בעל לעצמו ארמון והחליט לצאת למלחמה באל מוות. מוות הביס את בעל בקרב והוריד אותו לשאול. האלה ענת, אחותו של בעל, יצאה אחריו לשאול, הביסה את מוות והחזירה אותו לחיים למשך החורף. הסיפור הזה, כפי שאתם רואים, שונה מאוד מהסיפור של תמוז ודומוזי ממסופוטמיה. בעל הוא לא בדיוק אל צמיחה, אלא אל גשם. הוא אמנם משפיע על הצמיחה, אבל בדרכים עקיפות. יש את האלה שמחזירה אותו לחיים, אבל במלחמה ובדם. כלומר לא מדובר במעגל צמיחה עדין ויפה כמו המיתוס היווני, אלא בסיפור של מלחמה קשה ואכזרית. מי שיכול להניח את ידיו על עותק של הטקסט המקורי יזדעזע מן השיטות שבהן פעלה ענת אלת המלחמה כדי להחזיר את בעל לחיים. היא טובחת באלים ובאנשים כאחד ומשתכשכת בדם. כמובן יש לזה סמליות (החמסינים הקשים שצריך לעבור לפני שהחורף הטוב מגיע). הבא בתור הוא אדון. אדון הוא אל צמיחה פניקי. הפניקים, כאמור ישבו לאורך רצועת חוף הים, מצור וצידון בצפון ועד אשקלון בדרום. הם היו ימאים וסוחרים, והגיעו עד קפריסין וכרתים. כך הם הגיעו ליוון והיוונים אימצו בחום חלק מן האלים שלהם ואדון ביניהם. היוונים קראו לו אדוניס ובשם זה הוא הרבה יותר מפורסם, כי הפנתאון היווני, מה לעשות, הוא המפורסם בעולם. אבל את הגלגול היווני אדוניס נשאיר לפעם אחרת ונתרכז באל הפניקי המקורי אדון. על אדון אנחנו למדים מתוך הטקסט "האלה הסורית" של לוקיאנוס מסמוסטה, טקסט שאני תרגמתי ואני מקווה בקרוב להעלות אותו איפשהו לאינטרנט. בכל מקרה, זה הסיפור שמופיע שם במילים קצת יותר פשוטות ובהירות: אדון הוא אל צעיר ויפה תואר, שמצא את מותו בגלל אהבתו לאלה אסתרת. אל אחר קינא בו, לבש דמות של חזיר בר והרג אותו. במקום שנשפך דמו של פרחו פרגים אדומים. אסתרת ביכתה את מותו והבטיחה להחזירו לחיים מדי אביב ולכן פורחים הפרגים מדי שנה. עיקר פולחנו של אדון התקיים במקדש אפקה ובמקור הנהר איברהים בסוריה, שפעם קראו לו, כמה מפתיע "נהר אדון". מדי שנה נערכו טקסי אבל על מותו בעת בה הפך הנהר אדום מדמו (חול אדום מילא את הנהר והוא הפך לכאילו צבוע אדום, תופעה שהיום כבר לא מתרחשת למרבה הצער).
 
סוף סוף!!!

תודה רבה על העבודה היסודית. אני מאד מקוה שלמי שמתכון לדון עוד בנושאים הללו תהיה סבלנות לקרא בעיון רב את שתי ההודעות. שני תקונים קלים: א. האכדים היו שמיים, רק השומרים לא היו שמיים; והאמורים לא היו השמיים הראשונים אלא השמיים-הצפון-מערביים-הראשונים שמֻזכרים בתעודות אשוריות. ב. למרות ההתפתחות העלילתית ההגיונית לא הֻכח קשר בין שני הספורים על בעל: המלחמה בים והמלחמה במות. מן הבחינה הארכאולוגית - סוגי הלֻחות עליהם מופיעים הספורים שונים, דבר שלא מוכיח קשר ולא אי-קשר, כיון שהלוח המסים את מלחמת בעל וים שבור בקצהו ולא נתן לדעת אם יש לו המשך ואם כן מה הוא (האם בעל רשם פטנט על בריאת עולמות מגופות ים מבֻתרות או לא). מן הבחינה הספרותית גם לא נתן לדעת מכיון שאמנם יש חזרה על ספור ההשתלטות על הפנתאון, פחד האלים, ובעל המתגיס לקרב; ונתן היה לאמר שזה מצביע על כך שזה ספור נפרד, אך החזרות אפיניות לכל הספורים ושוב לא נתן ללמֹד דבר. רק מבחינת משמעות המיתוס אני חושב שנתן להצביע על שני ספורים נפרדים מכיון שספור בעל-מות הוא מחזורי ומצין תופעה מחזורית אשר אין לה קשר לים, וספור בעל-ים מתאר מצב, ולא התפתחות מחזורית, אשר הוא מצב קבוע בו אל הסערה מרסן את הים שלא ישתלט על היבשה, ולכך אין קשר לספור השני, איך שוב כמבן יכולים לטעֹן נגדי כי הגאות בחרף קצונית יותר ולכן נשאר רק הטעון הרגשי - פשוט לא נראה לי שהם קשורים. ושוב - תודה, כרמית, על הסבלנות לכתיבת הבהרות כה מקיפות.
 

כרמית.

New member
שני סיפורים נפרדים

א. תודה על ההבהרה. תמיד טוב ללמוד משהו חדש. ב. אתה צודק. אם מההודעה המקורית שלי השתמע שסיפור בעל וים הוא חלק ממיתוס הצמיחה, הרי שאני מתקנת את הרושם הזה. פשוט רציתי להרחיב על דמותו של בעל ולספר אודותיו, ולכן הבאתי את שני הסיפורים המרכזיים שהוא מעורב בהם. מיתוס הצמיחה המחזורי הוא כמובן הפרשה אודות בעל ומות, ולא אודות בעל וים. הסיפור של בעל וים מתאר את מאבק האיתנים בין המים הקדמוניים והפראיים לבין היבשה שמסמלת תחילתה של תרבות ואפילו חקלאות, בניצוחו של בעל, אל הגשם.
 
מֻתר עוד תקונונצ'יק??

דוקא בגלל שהודעותיך כה מדֻיָּקות אני מוצא לנכון לתקן תקונים קלים שבקלים ובכן בעל אל הסערה והגשם, בספור בעל - מות מֻדגש יותר פן הגשם בעוד בספור בעל - ים מֻדגש יותר פן הסערה.
 
אם אני זוכרת טוב את שיעורי תנ"ך..

את תמוז היו עובדים כפסל, היו מדליקים בתוכו נר כך היה ניראה שהתמוז בוכה, קראו לעבודה זו, לבכות את התמוז..
 

Dia Leoghann

New member
הצהרות חמורות....

לסטאט, אתה יכול לתת דוגמה בה כתוב בתנ"ך מנהג פגאני, טקס פגאני, רעיון פגאני או כל דבר פגאני (מעבר לשם של אלים) שאתה בטוח מעבר לכל ספק שהוא מסולף שיקרי ולא אמין ויש לך הוחכות הסטוריות (כתובות) או ארכיאולוגיות (חומריות) או בכלל כל הוחכה שהיא לכך? אני אשמח לשמוע...
 

L e s t a t

New member
זה פשוט מאוד

התנ"ך הוא ספר שהפואנטה שלו היא אנטי-פגנית. התנ"ך יוצא נגד הפגניות בכל הזדמנות שיש לו והוא תוקף אותה. אתה רואה בזה מקור מוסמך להיות מדריך לטקסים פגניים? בינתיים, מה שעולה לי לראש זה ההגזמות על ה"זנות על המזבח". אבל יש על זה לא מעט וויכוחים. התנ"ך הוא לא ספר אובייקטיבי - עובדה. אתה רוצה לסמוך עליו? על ראשך.
 

kat re

New member
לסטט תחשוב שניה

אולי בגלל שיש כל כך הרבה איסורים זה מראה על התפוצה הגדולה שהייתה לדבר בקרב בני העם העברי? ואולי בגלל שהייתה תפוצה גדולה בקרב העם העברי מסופר על התפוצה הזו בתנ"ך כל כך הרבה פעמים? ואולי בגלל שמסופר בתנ"ך על הדבר כל כך הרבה פעמים מספרים שם גם מדי פעם על טקסים? ואולי בגלל שמספרים של על טקסים הם נותנים מדי פעם פרטים על הטקסים? ואולי בגלל שהם נותנים פרטים על הטקסים אפשר אחר כך בעזרת מחקרים ארכיולוגים ואנתרופולים לגלות אם זה אמת? ואולי אנשים עשו השוואות ומצאו שטקסים שקשורים לאשור ולבבל שמסופרים עליהם בתנ"ך יש בהם מן האמת? אולי לחשוב לפני שקופצים?
 

L e s t a t

New member
ואני אשמח לראות מחקרים

שטוענים שהתיאורים התנ"כיים הם אמינים.
 

Dia Leoghann

New member
לא ענית על מה ששאלתי

פשוט חזרת על כל מה שאמרת וחזרת עליו עד כה. יש לך דוגמאות מבוססות היסטורית או ארכיאולוגית או באמצעות כל דיציפלינה אחרת שהמובאות בתנ"ך הן מסולפות? ואת אותה השאלה אני יכול לשאול על ההצהרה שלך שכל מה שקיסר כתב על הקלטים הוא סילוף... גם ל"סילופים" האלה אין הוכחות לכאן או לכאן.
 

L e s t a t

New member
נכון

אני פשוט מביא לך הגיון בסיסי: התנ"ך - ספר שנכתב במטרות אנטי-פגניות. פתאום אנו רואים תיאורים של טקסים פגניים. האם הם אמינים בספר שנוטה להגזמות ולגישה שלילית ביותר לכל הנוגע לפגניות? אולי אתה צודק ומחקרים יגלו שיש בהם אמת כלשהי, אבל אולי אתה גם טועה ומדובר בהגזמות? לך תדע. אני נשאר בגישה של ספקנות והסתייגות מלהסתמך על כל מה שנאמר בספר שרואה בפגניות דבר שיש להרוס.
 
טוב טל.. אני אספר לך משהו...

הקטע שרשמתי על תמוז, רק סיפרתי איך היו עובדים אותו... "לבכות את התמוז" זה השם המדויק, עכשיו, אם זה מעניין אותך באיזה הקשר זה כתוב, אז זה בהקשר שיחזקאל רואה נבואה, ובנבואה בנות ישראל, מבכות את התמוז, ויש עוד "עבודה זרה", שהיא, טוב, סליחה על הביטוי, לנפוח נפיחות לאזור בית המקדש אם אינני טועה...
 
טוב טל.. אני אספר לך משהו...

הקטע שרשמתי על תמוז, רק סיפרתי איך היו עובדים אותו... "לבכות את התמוז" זה השם המדויק, עכשיו, אם זה מעניין אותך באיזה הקשר זה כתוב, אז זה בהקשר שיחזקאל רואה נבואה, ובנבואה בנות ישראל, מבכות את התמוז, ויש עוד "עבודה זרה", שהיא, טוב, סליחה על הביטוי, לנפוח נפיחות לאזור בית המקדש אם אינני טועה...
 

Justin Angel

New member
יש לספר עוד מגמות.

המגמה למשל להראות כמה פרימטיביים הם העמים שמסביב בכך שמציגים באופן מדוייק את האמונות שלהם. תתפלא כמה אנשים בטוחים שהדרך שלהם נכונה, ולא משנה כמה מציגים את הדרך השנייה באופן מדוייק, האחרים הם פרימיטיביים חסרי השכלה. למשל, אפשר להציג כדוגמה את מה שאתה עושה למי שמעז לטעון אחרת בסוגיה כלפייך. בטח שאתה מציג את דבריו באופן נכון, אומנם טיפה מזלזל, ותוקף בידיעה הבלתי-מעורערת שדרכך נכונה.
 

snowj303

New member
למה כן

היתרון הגדול של השימוש בתנ"ך כראי לפגאניות הוא דווקא בעויינות שלו. למה? כי הנה מונח לפנינו טקסט שיש לנו מושג לגבי הלך הרוח בו הוא נכתב ודעת העורכים. כשהמידע הזה מונח לפנינו אפשר לעשות סינון וברור ראוי. לעומת זאת יש הרבה טקסטים אחרים שאין לנו מושג קלוש למה שימשו, למה בכלל כתבו אותם, אם הם סאטירה או לחש או שיר ערש או משהו אחר בכלל. עם התנ"ך זה עוד קל יחסית...
 
השטה המחקרית פשוטה הרבה יותר

מאשר כזאת שתאלץ להתבסס על הנחות כלליות כמו "כל מה שכתוב בתנך הוא סלוף" או "לכתוב בתנך יש בסיס אמת". ארי-אל - טעות מתודית בידך: אין לבטל ספק בכך שאין הוכחות לאי נכונות הדבר, הספק נשאר כל עוד לא הֻכח שהדבר נכון. טל - טעות ענינית בדבריך, שמקורה בקפיצה לוגית: רֹב ספרי התנך אכן יצאו נגד האלילות. לכן יש לצפות שיתארו בלעג את הטקסים הפגניים (או שלא יתארום בכלל, אך זה לא קורה בתנך שלנו). מכאן אתה מסיק שלא נתן לשחזר את טיב הטקסים מתוך הטקסט המקראי. ובכן - הבעיה היא שגם לחוקרי המקרא יש קצת שכל והם כבר חשבו (החל מאמצע המאה התשע עשרה) על הטענה שלך. מה שעשו החבר'ה הנל, זה תהליך זקוק הטקס או עקרי האמונה הפגנית מתוך כוַנת הטקסט, תוך מודעות לאֹפן בו עובד הטקסט. דגמאות יש רבות מספֹר, רק תבחר נושא.
 

r e s t

New member
אולי זה יתאים...

ואולי לא: לפי י.שיפמן, חוקר פיניקיים, לא היה אל מולוך - זה ששרפו ילדים לכבודו בגה הינום, אלא זה היה שם של המנהג עצמו "מולכ" - שריפת ילדים,ואחר כך - חיות, שביצעו אותו גם לכבודו של יהוה.
 
למעלה