daydream believer
New member
אדישותתתת
אני לא יודעת בדיוק מתי זה התחיל אבל אני מרגישה שנהייתי יותר מדי צינית בזמן האחרון.. הכרתי מישהו השבוע באיזה מסיבה פורימית שהייתי והוא היה כ"כ חמוד שחשבתי לעצמי שאסור לי לפספס את זה ושאני חייבת לתת לו את הפלאפון שלי.. ידעתי שאם אני אקח את שלו, אני מן הסתם לא אתקשר, כי בד"כ אני לוקחת טלפון של מישהו ולא מתקשרת, כזאת אני.. בכל אופן, אמרתי שניתן לזה צ'אנס.. יומיים לאחר מכן הוא התקשר הבחור, ואני כולי באדישות שלי - לא שמחה, לא עצובה... לא מרגישה כלום, פשוט אדישה ואני חושבת שזה כ"כ עצוב.. פעם אם היה בחור חמוד שהייתי רוצה להמשיך איתו את הקשר, היה מתקשר ומתעניין, היה לי את העקצוץ הזה בבטן, טיפל'ה פרפרים.. ולמרות שאני עדיין לא מכירה כ"כ את הבחור הספציפי הזה, זה עוד התחיל להיות ככה עוד הרבה לפניו.. זהו, הזדקנתי... נהייתי צינית וכבר כלום לא מזיז לי... עצוב, נכון?
אני לא יודעת בדיוק מתי זה התחיל אבל אני מרגישה שנהייתי יותר מדי צינית בזמן האחרון.. הכרתי מישהו השבוע באיזה מסיבה פורימית שהייתי והוא היה כ"כ חמוד שחשבתי לעצמי שאסור לי לפספס את זה ושאני חייבת לתת לו את הפלאפון שלי.. ידעתי שאם אני אקח את שלו, אני מן הסתם לא אתקשר, כי בד"כ אני לוקחת טלפון של מישהו ולא מתקשרת, כזאת אני.. בכל אופן, אמרתי שניתן לזה צ'אנס.. יומיים לאחר מכן הוא התקשר הבחור, ואני כולי באדישות שלי - לא שמחה, לא עצובה... לא מרגישה כלום, פשוט אדישה ואני חושבת שזה כ"כ עצוב.. פעם אם היה בחור חמוד שהייתי רוצה להמשיך איתו את הקשר, היה מתקשר ומתעניין, היה לי את העקצוץ הזה בבטן, טיפל'ה פרפרים.. ולמרות שאני עדיין לא מכירה כ"כ את הבחור הספציפי הזה, זה עוד התחיל להיות ככה עוד הרבה לפניו.. זהו, הזדקנתי... נהייתי צינית וכבר כלום לא מזיז לי... עצוב, נכון?