אדישות בריאה? / אסיף
באים לשער 5 10 דק' לפני השריקה, מתפעלים מכמות התינוקות בשורות העליונות ומנסים להפשיר טיפה מן הכפור. "לא נורא" אומר לי נמרוד, שבשבילו זה עוד משחק חצי-גמר גביע, "עוד מעט נקפוץ ונתחמם.." אופטימי. מברכים קצת אנשים לשלום. רחמין/שוורץ/אלבז (והיד עוד נטויה) עולים להתחמם. מתגעגעים קצת לאסי וממשיכים הלאה, צועקים קצת מאור/מורדי/ניר (שבתוך תוכם: "יאללה, לא נמאס להם מהרוזה-רוזה הזה?.."), קושרים את התוף היחיד למעקה הלבן, ללא ספק הדבר הכי מועיל וחיובי שעשה יוסי אורה העונה. השחקנים עולים להתחמם, עדיין לא כולם מגיעים, אז דוחים את "היום היום" לשריקה. מתחילים מעוז, רמי, דדי, אברמוביץ', סתיו... הם מרימים ידיים לאות תודה. מסיימים לעודד את השחקנים, ומחכים. המעקה כבר מלא, המשחק התחיל. "בשבילך אהובתי..". צעיפים, צעיפים. 1:0. 2:0... התרגלנו. "אלי ז'ינו, לך הביתה, נמאס לנו ממך.." שער 5, חורף 2005, איך אמרתי בקיץ – אווירת נכאים. מה שהתחיל כפרומו הכי כושל לעונת 2004/5 המשיך בתצוגות נפל והתנהלות מחפירה של האדומה שאנחנו כל-כך אוהבים לאהוב. הקהל כבר לא מגיע, אין הגנה, אין שוער ואין גולים. רמסו לנו את הכבוד, סגרו לנו את המנהרה, לקחו לנו את הילדים והביאו "זרים". אסי אסי כבר עזב, אלעד בונפלד אחריו, ואופיר אחריו, וזוהר אחריו... פמי רץ 10 דק' בבלומפילד על קו שמאל והדביק כדור למשקוף מול נצרת עלית, אוליברה המשיך בבומבה גם כן לעמוד וקינח בשני דריבלים. זה ההספק היפה שלהם- געגועים לרמיק. יודעים מה? גם לסיסטון. הקבוצה אדישה, המאמן אדיש, היו"ר אדיש ומרגיז, והכי גרוע- אנחנו אדישים. האחיות האדומות מת"א וחיפה הפסידו, אז נושמים עוד שבוע מעל הקו האדום, ואחח.. כמה הוא אדום. מה יותר סמלי מכך שאחרי הביזיונות בקיץ, נמצא את עצמנו בלאומית. "החטא ועונשו", קוראים לזה. בחדרי חדרים, פגישות חוג האוהדים וביציאה מוסרמיל (כשהאף עמוק בתוך הצעיף..) נשמעים הדיבורים "זהו, ירדנו ליגה. תן לי לבנות את עצמנו מחדש, עם זוהר, אביתר, ינון, עבד, סיבוני.." כן. תוך שנה אנחנו בליגת העל. בדיוק השבוע נשאלתי בבחינה כלשהי, על מושג ה"סטואיזם". זרם פילוסופי שהתהווה לפני עליית הנצרות והציע דרכים להתמודד עם הניכור שנוצר- לספק לאדם תחושה של סיפוק עצמי בדרך של "אדישות בריאה"- אם לא נקשרים לרכוש ולתענוגות בעולם, האדם לא יתמוטט אם הרכוש ייעלם. כתבתי וניסחתי... ברור שידעתי את החומר. אם רק המרצה היתה יודעת שבמקום לחשוב על ימי-הביניים חשבתי על הפועל... איך אני רוצה לא להיקשר, אבל בעצם לא יכול. בתוך-תוכי אני רוצה להאמין שאחנו לא אדישים בריאים. סתם שאננים. הנה סתיו מתגבר על הפציעה, חליבה חוזר לאגף ימין, רמי פורץ לו בקישור, עוז משחזר את היכולת של עונה שעברה ועולים קצת על דרך המלך. רוצה מאוד להאמין, אבל קשה. רק לא לשיר "אנחנו נשארים בליגה, אנחנו נשארים.."
באים לשער 5 10 דק' לפני השריקה, מתפעלים מכמות התינוקות בשורות העליונות ומנסים להפשיר טיפה מן הכפור. "לא נורא" אומר לי נמרוד, שבשבילו זה עוד משחק חצי-גמר גביע, "עוד מעט נקפוץ ונתחמם.." אופטימי. מברכים קצת אנשים לשלום. רחמין/שוורץ/אלבז (והיד עוד נטויה) עולים להתחמם. מתגעגעים קצת לאסי וממשיכים הלאה, צועקים קצת מאור/מורדי/ניר (שבתוך תוכם: "יאללה, לא נמאס להם מהרוזה-רוזה הזה?.."), קושרים את התוף היחיד למעקה הלבן, ללא ספק הדבר הכי מועיל וחיובי שעשה יוסי אורה העונה. השחקנים עולים להתחמם, עדיין לא כולם מגיעים, אז דוחים את "היום היום" לשריקה. מתחילים מעוז, רמי, דדי, אברמוביץ', סתיו... הם מרימים ידיים לאות תודה. מסיימים לעודד את השחקנים, ומחכים. המעקה כבר מלא, המשחק התחיל. "בשבילך אהובתי..". צעיפים, צעיפים. 1:0. 2:0... התרגלנו. "אלי ז'ינו, לך הביתה, נמאס לנו ממך.." שער 5, חורף 2005, איך אמרתי בקיץ – אווירת נכאים. מה שהתחיל כפרומו הכי כושל לעונת 2004/5 המשיך בתצוגות נפל והתנהלות מחפירה של האדומה שאנחנו כל-כך אוהבים לאהוב. הקהל כבר לא מגיע, אין הגנה, אין שוער ואין גולים. רמסו לנו את הכבוד, סגרו לנו את המנהרה, לקחו לנו את הילדים והביאו "זרים". אסי אסי כבר עזב, אלעד בונפלד אחריו, ואופיר אחריו, וזוהר אחריו... פמי רץ 10 דק' בבלומפילד על קו שמאל והדביק כדור למשקוף מול נצרת עלית, אוליברה המשיך בבומבה גם כן לעמוד וקינח בשני דריבלים. זה ההספק היפה שלהם- געגועים לרמיק. יודעים מה? גם לסיסטון. הקבוצה אדישה, המאמן אדיש, היו"ר אדיש ומרגיז, והכי גרוע- אנחנו אדישים. האחיות האדומות מת"א וחיפה הפסידו, אז נושמים עוד שבוע מעל הקו האדום, ואחח.. כמה הוא אדום. מה יותר סמלי מכך שאחרי הביזיונות בקיץ, נמצא את עצמנו בלאומית. "החטא ועונשו", קוראים לזה. בחדרי חדרים, פגישות חוג האוהדים וביציאה מוסרמיל (כשהאף עמוק בתוך הצעיף..) נשמעים הדיבורים "זהו, ירדנו ליגה. תן לי לבנות את עצמנו מחדש, עם זוהר, אביתר, ינון, עבד, סיבוני.." כן. תוך שנה אנחנו בליגת העל. בדיוק השבוע נשאלתי בבחינה כלשהי, על מושג ה"סטואיזם". זרם פילוסופי שהתהווה לפני עליית הנצרות והציע דרכים להתמודד עם הניכור שנוצר- לספק לאדם תחושה של סיפוק עצמי בדרך של "אדישות בריאה"- אם לא נקשרים לרכוש ולתענוגות בעולם, האדם לא יתמוטט אם הרכוש ייעלם. כתבתי וניסחתי... ברור שידעתי את החומר. אם רק המרצה היתה יודעת שבמקום לחשוב על ימי-הביניים חשבתי על הפועל... איך אני רוצה לא להיקשר, אבל בעצם לא יכול. בתוך-תוכי אני רוצה להאמין שאחנו לא אדישים בריאים. סתם שאננים. הנה סתיו מתגבר על הפציעה, חליבה חוזר לאגף ימין, רמי פורץ לו בקישור, עוז משחזר את היכולת של עונה שעברה ועולים קצת על דרך המלך. רוצה מאוד להאמין, אבל קשה. רק לא לשיר "אנחנו נשארים בליגה, אנחנו נשארים.."