הרבה משמעות במה שכתבת חן יקרה..
לכולנו יש את אותם ימיי בדידות חונקים.. הנה משהו שלדעתי אולי יתאים למה כתבת..כתבתי את זה לפני שנה וחצי בדיוק אולי תזדהי עם זה מעט.. הימים עוברים ביעף, ואני? אני רק כאילו כאן.עובדת, מבצעת את כל המטלות, מדברת, מסתכלת, מגיבה, שומעת, חושבת ורואה...מנסה משתדלת להתחבר לרגשות שקמה איתם כל בוקר.. הרבה פעמים בוהה ושותקת..שקט עמוק שקט של מחשבות והירהורים.. לפעמים אף זורקת משפט שיראו שאני כאן, אולי שירגישו שאני קצת בעולם העצב בעולם הדממה.. לפעמים יש בי תחושה שהימים עוברים להם כהרף..ואני במן שדה גדול שכזה, מביטה בכל המילים הצבעוניות שחולפות מעלי..מנסה לזרום וכאילו משהו תקוע אצלי..לפעמים רואה מול עייני מילים פוגעות של אנשים שבעייני נראים כגיבעולים כפופים..ולפעמים אותם גבעולים בכלל לא זזים.. מדי פעם מביטה לעבר החלון מביטה בשמים הכחולים שכמעט רוב הזמן נקיים מעננים..מחכה לחורף שתמיד עושה לי את ההרגשה הטובה של החמימות של אחדות המשפחה.. לפעמים אני מגיעה לכאן בבקרים שעל גופי בגדים ארוכים המגינים מפני שריטות הגבעולים הפוגעים, ראשי נתון בקסדה המגינה עלי מפני נפילות שברורות כל כך ומרגישה שאוטוטו הן מגיעות,ממש נפילות פוטנציאליות ועם זאת מאפשרת לי ראייה ברורה וחדה יודעת מרגישה כל מילה כל חרב או דקירה מכוונת. לפעמים בבקרים אני ממש מרגישה שהגעתי אל מן מדבר שכזה ממש בטעות אולי זה קצת סרקסטי לחשוב כך אבל לפעמים כך מרגישה. לפעמים אני מרגישה שאני ממש מסתובבת כאן במן מעגלים..שבסופם מפחדת להתקל בקיר ואתנפץ לרסיסים קטנים..והמילים ממשיכות לשוט מעלי ללא קול, שחורות וארוכות..לפעמים יפות ומלטפות תלויי במצבים. ולפעמים מביטה על כולם כאן ורואה כל כך הרבה צבעים..כל כך הרבה מצבים יפים וקצת פחות נעימים..אני מביטה על כולן, בתקווה שיוכלו לראות את צבעי שיוכלו להבין את מילותי..ולא תמיד מצליחה לנגוע ולא תמיד מצליחה להבין איך זה שאת צבעי לא רואים?.. הימים עוברים ביעף, ואני? אני רק כאילו כאן..כן רק כאילו כאן.. הימים שלי לא כל כך עמוסים, אבל מרגישה לפעמים שחנוקים הם ממילים