אני חושב שיש מהו קצת תמים במושג שלנו
לגבי אהבה אמיתית. ברור שרובנו אוהבים, ברור שיש מי שיעשה לכל אחד מאיתנו טוב, אבל השאלה היא כמה זה יציב- לא הקשר, אלא התחושה הזאת שהוא יוצר. יש לי אהבה, מישהי שאני לא מוכן לוותר עליה. אבל אני לא עיור. אני לא מסתכל עליה ורואה את האלוהות; אני לא חושב שהיא הדבר הכי מושלם שנוצר אי פעם- אבל אני גם לא הייתי רוצה להחליף אותה בשום אופן, גם לא למשהו יותר טוב, יותר מלהיב, יותר מושלם. זה העניין- אהבה אמיתית קיימת, אבל לא כמו באגדות. במציאות, הנסיך על הסוס הלבן היה מבקש בנימוס מהיפהפיה הנמה לצחצח בבקשה את השיניים. זה, כמובן, אם היא לא היתה מרססת את הזר החוצפן בגז מדמיע. אם הייתי צריך עכשיו לזרוק ניחוש פרוע על איך היפהפיה והנסיך נפגשו, הייתי מניח שיותר סביר להניח שהם היו מכירים באיזה נשף, הוא היה מציע לה לרקוד, היא היתה דורכת לו קצת על הרגליים, הוא היה מדבר קצךת יותר מדי על סוסים, מלחמות, וכדורגל, היא היתה משתכרת ומקיאה עליו, הוא היה שם לב לזה שהגבות שלה לא מסודרות.. אז כן, בסוף הערב הם היו מחליפים טלפונים, והדייט הבא היה יוצא קצת יותר מוצלח, הוא בכל זאת די ג'נטלמן, ודי אכפת לו, היא עושה רושם של בחורה אינטיליגנטית וכיפית, ולמרות שאחותה יותר יפה והחברות שלה יותר בקטע של כדורגל ממנה, הנסיך דווקא מרגיש שיש בה משהו אחר, היא פשוט עושה לו טוב.. מה לעשות, פרפרים בבטן יש רק בהתחלה. אח"כ, כשאוהבים באמת, פשוט לא צריכים אותם. לאהוב באמת זה פשוט לעשות טוב אחד לשני, ולרצות להמשיך לעשות ככה טוב, והסיבה שלא צריך יותר את הפרפרים האלה היא שמי שאוהב באמת, יודע ומוכן לקבל את זה שתמיד יהיו גם חסרונות. נכון שבאגדות זה לא ככה, אבל זה הרבה יותר נכון מאשר שם.
האם אתם מאמינים שתהיה לכם? -> כן, אבל כשאני אתחיל להסתכל על העסק בצורה של ציור ולא של משוואה 
