שורות ארוכות צפופות שורטות חוצות מרחב.
שדה כותנה לבן בוהק מניב, שייך לקיבוץ צעיר בשער הנגב, בשיא פריחתו.
מוקדם, אך השמש כבר קופחת.
מוביל קבוצת פועלים מעיירת הפיתוח החדשה 'שְׂדֶרוֹת', מרוחקת קילומטרים אחדים מן הקיבוץ, לקטיף כותנה.
מזה כמה ימים, קם מוקדם נוסע בטרקטור רתום לעגלה, להסיע קבוצת פועלים מהעירה שְׂדֵרוֹת, לקטיף כותנה.
מסיע אותם על הפלטפורמה הגדולה רתומה לטרקטור לקטוף כותנה.
על כנף גלגל הטרקטור הגדול יושבת לה, על ידי, הנערה הזאת, החצופה, לא מוכנה לשבת, על הפלטפורמה עם חבריה לעבודה. כבת עשרים. רזה, לא מאופרת. עורה בהיר. שיער שחור. עיניים חומות סקרניות, שתי גומות בלחייה. שפתיים מלאות. פס דק מפריד ביניהן, כאילו אוטוטו, עומדת לדבר, כמו כועסת, אך היא לא. חולצה לבנה דקה, חצאית אפורה, עד הברך. לא ברור מה היא נועלת, ספק סנדלים, ספק נעליים?
נוסע לאט, חוצה את כביש האספלט ועצי האקליטוס, ועולה על דרך העפר המובילה לשדה הכותנה.
"קיבוצניק?" פנתה לעברי בשאלה, שָׂמָה ידה על כתפי נתמכת בה לייצב ישיבתה על כנף הטרקטור מקפיצות הדרך.
"תגיד גם אתה מדבר ספרדית, כמו החברים שלך בקיבוץ? גם אני מדברת ספרדית", היא אומרת, כמעט צועקת להתגבר על רעש הטרקטור הרועם.
אני מניד בראשי, 'כן, מדבר ספרדית, אבל אני לא מדרום אמריקה, ולא קיבוצניק... הייתי', עכשיו רק עובד שכיר במועצה האזורית כאן, ב'שער הנגב',
אבל ישן בקיבוץ', עונה לה, וּמזכיר לעצמי: 'רק לפני שבוע השתחררת מהצבא, ומתחיל לעשות משהו לעזור להורים שהגיעו לארץ'.
"גם אני לא מדרום אמריקה",היא אומרת: "אבל מדברת ספרדית, ההורים שלי מטֶטוּאָן", (עיר שייכת לספרד בימים ההם). מסבירה.
מניד שוב בראשי. עיניי בנסיעה, נוסע לאט, לא לעלות על אבנים.
"מאיפה אתה?" ממשיכה לשאול, קולה גבוה מתערבל ברעש מנוע הטרקטור.
'היזהרי, תחזיקי חזק, אני עולה פה, על אבנים, או קיי?'.
היא מביטה בי, ואל האבנים הזרועות לפנינו, חוככת בדעתה, אם להיעלב שלא עונה לשאלותיה, או לקבל הערתי כדואג לה?
'לא איכפת לי, מה היא החושבת, אלף שאלות מציקות מתרוצצות הרגע בראש, איך ומה אני רוצה מעצמי'
מגיעים לשדה, עוצר, מדומם את המנוע. ידה עדיין על כתפי, שמה רגל על יצול הטרקטור וקופצת לאדמה התחוחה.
'למה באת לעבודה בחצאית, תחטפי שריטות כואבות כהוגן ברגליים, לא כדאי לךי', אמרתי.
"אין דבר" היא העונה, "בקרוב אקבל משכורת מהקיבוץ, אולי אקנה זוג מכנסיים מ"אתא", חוץ מזה, מה זה עניינך, האאא" רושפת לעברי, "אבל אתה חמוד, קוֹרָסוֹן מִיוֹ", (לבבי מחמדי).
'שובבה חצופה', אני חושב, היא מתחילה איתי, 'אז תעשה משהו'. רואה אותה, צוחקת. וחושב 'טוב שהיא לא מנחשת מה אני חושב עכשין'.
היא ממהרת ומצטרפת לקבוצת העובדים שירדו מן הפלטפורמה ופנו לעבר סככת הכלים המוצלת, להצטייד, כל אחד בשק גדול לבן, אותו צריך למלא,פעמים רבות משך שעות העבודה בכותנה.
וכל שק מובא לשקילה ומתווסף למשקל קודמיו. בסוף היום, נרשמת תפוקתו של העובד, ועל פי המשקל הכולל, כך נקבע שכרו.
ידיים זריזות עמלות נשרטות, קוטפות פרחי הכותנה, למלא את השק הגדול התלוי על הצוואר.
פרח לבן, ועוד אחד... ועוד אחד... השקים מתמלאים משקלם הולך ועולה.
רכז הענף מסתובב בשטח, מבקש מהפועלים, לגמור את הקטיף היום, כדי לשלוח את הכותנה למנבטה, להפריד בין הגרעינים, מהם מפיקים שמן, לבין צמר הכותנה המיועדת לייצוא. תפקידי לעבור בין השורות, לסחוב ולהביא את השקים המלאים של הפועלים לשקילה ורישום.
"היי, קוֹרָסוֹן מִיֹו", היא קוראת לי מתוך השורה, "בוא תעזור לי להוריד את השק..."
אני נכנס בין השורות הצפופות, הולך אליה, השק הכבד תלוי לה על החזה, שערה סתור, 'אלוהים כמה היא יפה'
היא יודעת שאני חייב להצמד אליה קרוב, כדי לאחוז ברצועות השק התלוי על צווארה, פניה קרובות אלי... אני משחרר אותה ממשאה, לא לפני שנושק לשפתיה היוקדות, "ככה" היא לוחשת... ואני חושב נרגש, 'בכל זאת הצבא עשה לך משהו טוב, הִתְגָבָרְתָ על ביישנותך הנואלת,
'האראה אותך בשבת, "קֶרִידָה?'...
שדה כותנה לבן בוהק מניב, שייך לקיבוץ צעיר בשער הנגב, בשיא פריחתו.
מוקדם, אך השמש כבר קופחת.
מוביל קבוצת פועלים מעיירת הפיתוח החדשה 'שְׂדֶרוֹת', מרוחקת קילומטרים אחדים מן הקיבוץ, לקטיף כותנה.
מזה כמה ימים, קם מוקדם נוסע בטרקטור רתום לעגלה, להסיע קבוצת פועלים מהעירה שְׂדֵרוֹת, לקטיף כותנה.
מסיע אותם על הפלטפורמה הגדולה רתומה לטרקטור לקטוף כותנה.
על כנף גלגל הטרקטור הגדול יושבת לה, על ידי, הנערה הזאת, החצופה, לא מוכנה לשבת, על הפלטפורמה עם חבריה לעבודה. כבת עשרים. רזה, לא מאופרת. עורה בהיר. שיער שחור. עיניים חומות סקרניות, שתי גומות בלחייה. שפתיים מלאות. פס דק מפריד ביניהן, כאילו אוטוטו, עומדת לדבר, כמו כועסת, אך היא לא. חולצה לבנה דקה, חצאית אפורה, עד הברך. לא ברור מה היא נועלת, ספק סנדלים, ספק נעליים?
נוסע לאט, חוצה את כביש האספלט ועצי האקליטוס, ועולה על דרך העפר המובילה לשדה הכותנה.
"קיבוצניק?" פנתה לעברי בשאלה, שָׂמָה ידה על כתפי נתמכת בה לייצב ישיבתה על כנף הטרקטור מקפיצות הדרך.
"תגיד גם אתה מדבר ספרדית, כמו החברים שלך בקיבוץ? גם אני מדברת ספרדית", היא אומרת, כמעט צועקת להתגבר על רעש הטרקטור הרועם.
אני מניד בראשי, 'כן, מדבר ספרדית, אבל אני לא מדרום אמריקה, ולא קיבוצניק... הייתי', עכשיו רק עובד שכיר במועצה האזורית כאן, ב'שער הנגב',
אבל ישן בקיבוץ', עונה לה, וּמזכיר לעצמי: 'רק לפני שבוע השתחררת מהצבא, ומתחיל לעשות משהו לעזור להורים שהגיעו לארץ'.
"גם אני לא מדרום אמריקה",היא אומרת: "אבל מדברת ספרדית, ההורים שלי מטֶטוּאָן", (עיר שייכת לספרד בימים ההם). מסבירה.
מניד שוב בראשי. עיניי בנסיעה, נוסע לאט, לא לעלות על אבנים.
"מאיפה אתה?" ממשיכה לשאול, קולה גבוה מתערבל ברעש מנוע הטרקטור.
'היזהרי, תחזיקי חזק, אני עולה פה, על אבנים, או קיי?'.
היא מביטה בי, ואל האבנים הזרועות לפנינו, חוככת בדעתה, אם להיעלב שלא עונה לשאלותיה, או לקבל הערתי כדואג לה?
'לא איכפת לי, מה היא החושבת, אלף שאלות מציקות מתרוצצות הרגע בראש, איך ומה אני רוצה מעצמי'
מגיעים לשדה, עוצר, מדומם את המנוע. ידה עדיין על כתפי, שמה רגל על יצול הטרקטור וקופצת לאדמה התחוחה.
'למה באת לעבודה בחצאית, תחטפי שריטות כואבות כהוגן ברגליים, לא כדאי לךי', אמרתי.
"אין דבר" היא העונה, "בקרוב אקבל משכורת מהקיבוץ, אולי אקנה זוג מכנסיים מ"אתא", חוץ מזה, מה זה עניינך, האאא" רושפת לעברי, "אבל אתה חמוד, קוֹרָסוֹן מִיוֹ", (לבבי מחמדי).
'שובבה חצופה', אני חושב, היא מתחילה איתי, 'אז תעשה משהו'. רואה אותה, צוחקת. וחושב 'טוב שהיא לא מנחשת מה אני חושב עכשין'.
היא ממהרת ומצטרפת לקבוצת העובדים שירדו מן הפלטפורמה ופנו לעבר סככת הכלים המוצלת, להצטייד, כל אחד בשק גדול לבן, אותו צריך למלא,פעמים רבות משך שעות העבודה בכותנה.
וכל שק מובא לשקילה ומתווסף למשקל קודמיו. בסוף היום, נרשמת תפוקתו של העובד, ועל פי המשקל הכולל, כך נקבע שכרו.
ידיים זריזות עמלות נשרטות, קוטפות פרחי הכותנה, למלא את השק הגדול התלוי על הצוואר.
פרח לבן, ועוד אחד... ועוד אחד... השקים מתמלאים משקלם הולך ועולה.
רכז הענף מסתובב בשטח, מבקש מהפועלים, לגמור את הקטיף היום, כדי לשלוח את הכותנה למנבטה, להפריד בין הגרעינים, מהם מפיקים שמן, לבין צמר הכותנה המיועדת לייצוא. תפקידי לעבור בין השורות, לסחוב ולהביא את השקים המלאים של הפועלים לשקילה ורישום.
"היי, קוֹרָסוֹן מִיֹו", היא קוראת לי מתוך השורה, "בוא תעזור לי להוריד את השק..."
אני נכנס בין השורות הצפופות, הולך אליה, השק הכבד תלוי לה על החזה, שערה סתור, 'אלוהים כמה היא יפה'
היא יודעת שאני חייב להצמד אליה קרוב, כדי לאחוז ברצועות השק התלוי על צווארה, פניה קרובות אלי... אני משחרר אותה ממשאה, לא לפני שנושק לשפתיה היוקדות, "ככה" היא לוחשת... ואני חושב נרגש, 'בכל זאת הצבא עשה לך משהו טוב, הִתְגָבָרְתָ על ביישנותך הנואלת,
'האראה אותך בשבת, "קֶרִידָה?'...
נערך לאחרונה ב: