ילד יפה של אמא
New member
אהבה סבתא
שלום, אשמח לעיצה ומתנצלת מראש אם ההודעה ארוכה... בני בן השנתיים גדל מגיל חצי שנה בערך אצל אמא שלי. ז"א היא היתה המטפלת שלו ובזמנו גרנו בשכנות. בכל התקופה של הלימודים שלי שהיו עמוסים מאד (6 ימים ארוכים ומפרכים) הוא היה נוחת אצלה במיטה ב6 בבוקר עם בקבוק ולפעמים נמצא אצלה גם עד 6 בערב. הוא מאוד קשור אליהם ואוהב אותם וכמובן הורי אוהבים אותו. מאז שעברנו דירה (חודשיים) משהו השתנה... הוא לא מוכן להתקרב לאמא שלי. עכשיו כבר קצת יותר טוב אבל בהתחלה היה לו נורא קשה עם זה. הנחתי שזה קשור למעבר ואולי הוא מרגיש קצת בגידה כזו מצידם או משהו כזה (ילדים הם הרי אגוצנטרים הוא לא יודע שהוא זה שעבר דירה והתרחק מהם...) אבל הזמן עבר והוא ממש הסתגל בבית החדש יפה והפך מילד לחוץ ועצבני שהיה פה בהתחלה לילד רגוע ושמח כמו שהיה לפני המעבר. הקטע הוא שזה קורה דוקא עם אמא שלי. לאבא שלי הוא רץ וקורא לו בהתלהבות. ואמא שלי - כלום לא מוכן. מיותר לציין שהיא נורא נעלבת. לאחרונה זה כבר הרבה יותר טוב. בשבת לפני שבוע הם היו פה (אנחנו דתיים ולכן מדובר בשבת שלמה) וכל השבת הוא כ"כ נהנה מהם! הלך לשניהם חיבק נישק ומאד נפתח. אבל כשהם באים באמצע שבוע זה כאילו הוא לא מספיק לעבור את השלב הזה של החסימה כי עד שהוא מצליח הם כבר נוסעים... זה לא שהיא אויר בשבילו הוא הולך אליה יושב עליה מוכן שהיא תקרא לו סיפורים וכו' אבל זה עדיין לא זה. יכול להיות שגם יש איזשהו חוסר "תאום ציפיות" שאמי מצפה שהוא יתרפק עליה או כד' והוא פשוט לא בעניין לא כי זה היא דוקא אלא כי הוא ילד ויש לו "קוצים" הוא אוהב לשחק ולרוץ... אבל בשורה התחתונה משהו אכן השתנה גם בעייני. ביום הולדת שהיה לו השבוע היא רצתה לתת לו נשיקה לפני שהם נסעו הביתה והוא לא הסכים, נדבק אלי ולא היה מוכן. והיא שוב נעלבה. היא נעלבת לא כי היא ילדה קטנה ועושה הצגות אלא כי עצוב לה נורא. היא מתה עליו ומבחינתה היא בוכה כל יום על זה שהוא לא גר לידה יותר. אתמול דיברתי איתה והיא בכתה לי בטלפון הסברתי לה שהוא היה עייף ונורא התרגש מהמסיבה - וזה נכון ואני בטוחה שבגלל זה לא התקרב אליה - והוא לא התיחס גם לאנשים אחרים שם לא רק עליה. אבל היא אמרה לי כן זה לא רק אתמול זה בכלל... והיא צודקת באיזשהו מקום... אוף איך אוכלים את זה? נגיד אבא שלי מסוגל להבין שהוא התרגש וכל זה אבל אמא שלי הרבה יותר רגישה בקטע הזה ודיבורים לא הולכים אצלה. היא צריכה שאיך שהיא מגיעה הוא ירוץ אליה בחיבוק ורק ככה זה ירגיע אותה.. היא לא רואה אותו כל השבוע ולא שומעת איך הוא מדבר עליה ועל אבא שלי בלי הפסקה. בהמון סיטואציות הוא מזכיר אותם. אני משתדלת כל פעם לספר לה כמה הוא מזכיר אותם ולהצחיק אותה בקטעים המתוקים שלו אבל זה לא לגמרי עוזר. אשמח אם יש איזשהו כלי שיעזור לי ולה להתמודד...
שלום, אשמח לעיצה ומתנצלת מראש אם ההודעה ארוכה... בני בן השנתיים גדל מגיל חצי שנה בערך אצל אמא שלי. ז"א היא היתה המטפלת שלו ובזמנו גרנו בשכנות. בכל התקופה של הלימודים שלי שהיו עמוסים מאד (6 ימים ארוכים ומפרכים) הוא היה נוחת אצלה במיטה ב6 בבוקר עם בקבוק ולפעמים נמצא אצלה גם עד 6 בערב. הוא מאוד קשור אליהם ואוהב אותם וכמובן הורי אוהבים אותו. מאז שעברנו דירה (חודשיים) משהו השתנה... הוא לא מוכן להתקרב לאמא שלי. עכשיו כבר קצת יותר טוב אבל בהתחלה היה לו נורא קשה עם זה. הנחתי שזה קשור למעבר ואולי הוא מרגיש קצת בגידה כזו מצידם או משהו כזה (ילדים הם הרי אגוצנטרים הוא לא יודע שהוא זה שעבר דירה והתרחק מהם...) אבל הזמן עבר והוא ממש הסתגל בבית החדש יפה והפך מילד לחוץ ועצבני שהיה פה בהתחלה לילד רגוע ושמח כמו שהיה לפני המעבר. הקטע הוא שזה קורה דוקא עם אמא שלי. לאבא שלי הוא רץ וקורא לו בהתלהבות. ואמא שלי - כלום לא מוכן. מיותר לציין שהיא נורא נעלבת. לאחרונה זה כבר הרבה יותר טוב. בשבת לפני שבוע הם היו פה (אנחנו דתיים ולכן מדובר בשבת שלמה) וכל השבת הוא כ"כ נהנה מהם! הלך לשניהם חיבק נישק ומאד נפתח. אבל כשהם באים באמצע שבוע זה כאילו הוא לא מספיק לעבור את השלב הזה של החסימה כי עד שהוא מצליח הם כבר נוסעים... זה לא שהיא אויר בשבילו הוא הולך אליה יושב עליה מוכן שהיא תקרא לו סיפורים וכו' אבל זה עדיין לא זה. יכול להיות שגם יש איזשהו חוסר "תאום ציפיות" שאמי מצפה שהוא יתרפק עליה או כד' והוא פשוט לא בעניין לא כי זה היא דוקא אלא כי הוא ילד ויש לו "קוצים" הוא אוהב לשחק ולרוץ... אבל בשורה התחתונה משהו אכן השתנה גם בעייני. ביום הולדת שהיה לו השבוע היא רצתה לתת לו נשיקה לפני שהם נסעו הביתה והוא לא הסכים, נדבק אלי ולא היה מוכן. והיא שוב נעלבה. היא נעלבת לא כי היא ילדה קטנה ועושה הצגות אלא כי עצוב לה נורא. היא מתה עליו ומבחינתה היא בוכה כל יום על זה שהוא לא גר לידה יותר. אתמול דיברתי איתה והיא בכתה לי בטלפון הסברתי לה שהוא היה עייף ונורא התרגש מהמסיבה - וזה נכון ואני בטוחה שבגלל זה לא התקרב אליה - והוא לא התיחס גם לאנשים אחרים שם לא רק עליה. אבל היא אמרה לי כן זה לא רק אתמול זה בכלל... והיא צודקת באיזשהו מקום... אוף איך אוכלים את זה? נגיד אבא שלי מסוגל להבין שהוא התרגש וכל זה אבל אמא שלי הרבה יותר רגישה בקטע הזה ודיבורים לא הולכים אצלה. היא צריכה שאיך שהיא מגיעה הוא ירוץ אליה בחיבוק ורק ככה זה ירגיע אותה.. היא לא רואה אותו כל השבוע ולא שומעת איך הוא מדבר עליה ועל אבא שלי בלי הפסקה. בהמון סיטואציות הוא מזכיר אותם. אני משתדלת כל פעם לספר לה כמה הוא מזכיר אותם ולהצחיק אותה בקטעים המתוקים שלו אבל זה לא לגמרי עוזר. אשמח אם יש איזשהו כלי שיעזור לי ולה להתמודד...
