אהבה עצמית לאישה שעברה תאונה שכל גופה נשרף

[AEOLIAH]

אהבה עצמית לאישה שעברה תאונה שכל גופה נשרף

אז ככה שאלתי את עצמי איך למשל אדם שעבר תאונה וכולו שרוף יכול לאהוב את עצמו ?
ואז הבנתי שהגוף ממש ממש לא חשוב המראה שלו ממש לא, נכון צריך לתת לו אוכל בריא וטוב ובגדים נוחים ללבוש ושיהיה נקי אבל מבחינת יופי הוא ממש ממש לא חשוב.
אני עכשיו בתהליך שאני רוצה להתעלם לגמריי מהגוף אני רוצה לעבור תהליך של אהבה עצמית פנימית נטו.
הרי איך יאהב עצמו אדם שעבר תעונה וכל גופו מעוות? מה לא מגיע לו אהבה? בטח שכן ומגיע לו לאהוב את עצמו, וזה שיעור גדול עבורו להבית שאהבה אמיתית היא פנימית.

אז אני רוצה לעבור תהליך שכזה.

 

[Lagrangian]

גם אני

אבל הסוגיה החברתית וכן דפוסי המחשבה והרגש שלנו עושים את זה כמעט בלתי אפשרי עבורי.
אם אתה מצליח, תגיד לי.
מה שכן, נראה שפציעות ספורט כן מצליחות לגרום לי להוקיר תודה לגוף שלי.. חשבת על ספורט אתגרי?

 

[AEOLIAH]

מה הקשר ספורט אתגרי?

בכל מקרה אני אומר לעצמי כל יום:
אני אוהב את עצמי מבפנים.
החיים אוהבים אותי.
אני בטוח

 

[Lagrangian]

הקשר הוא

שגם אם העור שרוף, הגוף הוא עדיין פלא שיכול לקחת אותך למקומות חדשים. אם משתמשים בו כדי להגיע למקומות
חדשים, יותר קל להוקיר לו תודה אח"כ.

 

[seelinewoman]

שלום לך

לטעמי, התשובה נמצאת במשפט הראשון שלך.
התהייה שלי היא למה לא לאהוב מישהו שעבר שינוי גופני כאוב?
משום שלימדו אותנו שגוף "חייב" להיות לא פגום.
יש לזה אמנם גם סיבות אבולוציוניות אבל אלה שייכות
לתקופה שבה המין האנושי היה צריך להבטיח את קיומו,
ולא בתקופה כזאת שבה אנחנו לא חייבים להתרבות עם בני זוג.
מה שמשפיע עלינו כיום הוא התרבות שבה אנחנו חיים,
וזאת תרבות שמקדשת שלמות פיזית, ואידיאל יופי של מושלמות.
משום כך קשה לנו מאוד להשלים עם אובדן של משהו שמעניק לנו נקודות זכות בחברה,
ולאהוב פגם שגורם לנו לנידוי חברתי ומשום כך לדחייה עד כדי שנאה עצמית.
זה חבל, וזה באמת טוב ללמוד לאהוב את עצמנו כפי שאנחנו.
אולי דרך סימולציה של תרחיש נורא כזה נזכה להודות על מה שיש ולשמוח בו.
מאחלת לכולנו לא לסבול לעולם מכל צרה אן מכאוב, פנימיים או חיצוניים.

 

[Lagrangian]

אני לא בטוח ש"לימדו אותנו"

אני חושב שמשיכה ליופי קיימת בכל הרבדים - מהרמה הפיסית והמינית ועד הרמה הרוחנית - זו סוג של כמיהה לרוח.
ואני לא חושב שזה נלמד. אולי האידיאל עצמו יכול לעבור שינוי כתוצאה מהסביבה, אבל כאידיאל הוא כנראה קיים
באופן אינהרנטי באדם.
אני חושב שהשאלה העיקרית כאן היא שאלה חברתית. ואני גם לא בטוח עד כמה תרגילי "אהבה עצמית" לבד הם
תרופה שלמה (אם כי זה שלב הכרחי).

 

[צחי שוחט]

הי,

בדיוק לפני שבוע ספרה לי חברה דימוי מעניין.

הבת שלה הייתה רואה אותה מתלבשת ליציאה מהבית, מתגנדרת, מתייפייפת ואף פעם לא מביטה במראה.
ככה כל פעם.
באחת הפעמים היא שאלה אותה - אמא איך זה שאת לא מסתכלת המראה לאחר שאת מתלבשת. איך את יוצאת מבלי להביט על עצמך.
החברה אמרה לה - אני חושבת שאני יפה ואוהבת את עצמי, אז למה לי לקלקל את זה כשאביט על המראה.
כמובן שזה היה בחצי צחוק.
ומאז.....היא מביטה במראה כשהיא מתלבשת.

סיפור אמיתי

בכל אופן ברצינות-

אהבה היא תחושה פנימית, היא יכולה להתקיים מעצמה, עם נושא וללא מושא. כלומר אין צורך האובייקט עליו צריך להלביש את האהבה.
אהבה ללא מושא, היא אהבה ללא תנאי והיא מושלכת מעצמה ובאופן טבעי על כל מה שבא אתה במגע.
אהבה כזו, מושלכת גם על זה המכיל אותה, על עצמו.
ברגע שיש לך אהבה פנימית ללא תנאי, העצמי שלך, כולל הגוף, לא משנים לה.

את האהבה הפנימית ניתן לתרגל בכל מני אופנים. אני עושה זאת על ידי טאי צ'י, צ'י גונג ומדיטציה.
לפעמים התחושה כוללת ניתוק מהגוף, אבל אם אתה רוצה לאהוב את עצמך ללא הניתוק מהגוף, אין זו אהבה ללא תנאי.
זו אהבה הקשורה לאי קבלת הגוף והתנתקות ממנו, בשביל שיהיה אפשרי להרגיש אותה.

אני לא חושב שמי שעובר תאונה קשה ושגופו מתעוות, אוהב את עצמו בגלל שהוא מנותק מהגוף, אלא בגלל שהוא מקבל אותו כפי שהוא.
הוא אוהב ללא תנאי את הקיום העצמי שלו, שכולל גם את הגוף שלו.
זו התעלות רוחנית על החומר בניגוד לבריחה והתנתקות ממנו, שיוצרים אשליה של מצב תודעתי רוחני\גבוה.

 

[אומנות הריפוי1]

..." לא קלה היא לא קלה דרכינו"..

אני חושבת שהנשמה משתכנת בגוף שהיא בחרה להתקיים בו,
בידיעה שהגוף השרוף או הנפגם המרוצת השנים זה חלק מהשעורים ודרכה של הנשמה ללמוד את אחד מהשעורים שהיא לא הצליחה לעבור בשום גרך אחרת.
ולכן,
אם הנחת היסוד היא שהגוף הוא רק קופסה הרי שמה שבאמת חשוב נמצא בפנים,
והוא הנשמה
אני אניח שאחרי פגיעת גוף כל כך חריפה הנשמה "רועדת" בפנים
ולכן הייתי מנסה להרגיע אותה,
הייתי מודה לה על השעור והדרך
והייתי מחפשת מישהו שמוכן לצעוד איתי את הדרך הזו באהבה גדולה שמה שמעניין בעיניו היא הדרך ולא הקופסה.
ואני חושבת שהייתי כותבת את כל סוגי הרגש שהיו עולים בי
ומנסה לבדוק מה השעור הזה אמור ללמד אותי.
שיהיה בהצלחה
שולחת חיבוק גדול
נועה