עבר הווה עתיד
New member
אהבה ראשונה
בגיל הזה כולם חרמנים, היא אומרת. אבל אני לא סתם חרמן, וזה לא רק הגיל. זאת היא. מה שהיא עושה לי, מה שהיא אומרת לי. זה לא סיפור עם סוף שמח. אבל גם סיפורים כאלו צריך לספר. ** אני יושב בקצה השולחן, לפני חניכים עסוקים למדיי בפעילות שאני מעביר, אני מדריך בתנועת הנוער, זו השנה השניה שלי. השנה הביאו לנו רכזת חדשה, דנה, שתחליף את הרכז הקודם שלנו. זה די ביאס אותנו, ככה פתאום מחליפים רכז אבל זה קורה, גם רוב המדריכים חדשים, ממש מעט נשארו בצוות שלנו, וזה אפילו עוד יותר ביאס. אני צריך את הכסף בשביל הנסיעה לאילת של סוף החופש הגדול, אחרת אין מצב שהייתי עובד בקיץ הזה. כבר חודש אחד הסתיים ועדיין לא הייתי בים, כל יום אני קם מוקדם כדי להגיע לפעילות ב8 בבוקר, ושם אני נמצא עד 4 אחר הצהריים. בכל מקרה, דנה הגיעה בהתחלה, ולא עשתה כזה רושם טוב. בסדר, עוד רכזת. אין כמו נתי, הרכז הקודם שלנו, שהיה גבר גבר, היה יושב איתנו בכייף, מדברים על דברים, צוחקים, גם ככה אנחנו צוות של בנים בלבד. עכשיו זה לא ככה, דנה הכניסה מדריכה חדשה לצוות ועכשיו הן מתעצבנות שאנחנו מדברים על בנות, או על.. נו הבנתם, על דברים של בנים. בימי הערכות של תחילת החופש הגדול דנה עשתה רושם של לחוצה כזו, ביקשה מאיתנו להכין מערכים, פעולות, צ'ופרים.. מי מכין את השטויות האלו כבר? בסוף הכנו, אבל בקטנה, בדיוק לפעם אחת ואז הפסקנו. בסוף מסתבר שדנה דווקא אחלה. קצת רצינית מידי, אבל אחלה. התחלנו לדבר על כל מיני דברים אישיים, אני לא זוכר איך זה התחיל, אבל פתאום מצאתי את עצמי מספר לה המון על המשפחה שלי, על בית הספר והחברים, דיברנו בעיקר באי סי קיו ובהודעות SMS. כשנפגשנו בעבודה דיברנו בעיקר על דברים שקשורים לעבודה, לא על דברים אישיים כמו בשאר השיחות שלנו. תוך זמן קצר היא הפכה לחלק מאוד חשוב מהחיים שלי, מצאתי את עצמי שוב ושוב מדבר איתה ומספר לה מה קורה איתי, והיא דיברה איתי וסיפרה לי מה קורה איתה. היא בת 27, עובדת בתנועה כבר שנתיים ועברה לאזור שלנו באופן זמני רק לתקופת הקיץ הלחוצה. גם היא, כמוני, באה ממשפחה דתיה, רק ההבדל הוא שהיא כבר מזמן לא דתייה, ואני עדיין שם, חייב להיות שם. ההורים שלי לא רוצים בכלל לא לשמוע מה אני רוצה, מכריחים אותי ללכת לבית הכנסת, לכל התפילות, והכי מרגיז - מכריחים אותי ללכת לבית ספר דתי. אני כל כך שונא את זה. שונא שבשבתות אני צריך לנעול את הדלת ולפחד כל הזמן שהם ייכנסו ויראו שאני במחשב, או שהטלפון דלוק. שונא את המגבלות שיש עליי, ושאני לא יכול להחליט לבד על החיים שלי. אחותי הגדולה חזרה בשאלה, ועזבה את היישוב שלנו. עכשיו היא גרה בצפון עם החבר שלה, ובכלל לא קרובה לדת, אבל בגלל זה אמא שלי לא בקשר איתה, ואני לא רוצה שזה יקרה לי. אמא שלי כל כך מפחדת שאני אעזוב את הדת שהיא לא נותנת לי לנשום, לאחרונה כל השאלות שלה אליי קשורות רק לדת - הספקת לתפילה היום?, היית בבית הכנסת?, הנחת תפילין?... זה כל מה שמעניין אותה בי. שאני אשאר בדת. שאני אגדל ואשמור מצוות, ולי נמאס. דנה מבינה את זה. ההורים שלה דווקא לא עשו לה בעיות כשהיא חזרה בשאלה. היא אומרת שזה בגלל שהיא הייתה הרבה יותר גדולה ממה שאני היום, אבל אני חושב שזה בגלל שההורים שלי פשוט נעולים על הקטע של הדת ולא מוכנים לראות שום דרך אחרת. הם לא מבינים שזה לא אני, שזה לא מתאים לי, שאני לא רוצה לחיות בדרך הזו. אבל בגלל שאני בן 16 וחצי, אף אחד לא שואל אותי. חוץ מדנה. היא כל הזמן שואלת, ומקשיבה לי. כשאני מספר על מה שעובר עליי בבית היא כל כך מבינה אותי וכל כך מעודדת. ככה זה התחיל. אז לא ידענו שזה ייגמר כמו שזה נגמר.
בגיל הזה כולם חרמנים, היא אומרת. אבל אני לא סתם חרמן, וזה לא רק הגיל. זאת היא. מה שהיא עושה לי, מה שהיא אומרת לי. זה לא סיפור עם סוף שמח. אבל גם סיפורים כאלו צריך לספר. ** אני יושב בקצה השולחן, לפני חניכים עסוקים למדיי בפעילות שאני מעביר, אני מדריך בתנועת הנוער, זו השנה השניה שלי. השנה הביאו לנו רכזת חדשה, דנה, שתחליף את הרכז הקודם שלנו. זה די ביאס אותנו, ככה פתאום מחליפים רכז אבל זה קורה, גם רוב המדריכים חדשים, ממש מעט נשארו בצוות שלנו, וזה אפילו עוד יותר ביאס. אני צריך את הכסף בשביל הנסיעה לאילת של סוף החופש הגדול, אחרת אין מצב שהייתי עובד בקיץ הזה. כבר חודש אחד הסתיים ועדיין לא הייתי בים, כל יום אני קם מוקדם כדי להגיע לפעילות ב8 בבוקר, ושם אני נמצא עד 4 אחר הצהריים. בכל מקרה, דנה הגיעה בהתחלה, ולא עשתה כזה רושם טוב. בסדר, עוד רכזת. אין כמו נתי, הרכז הקודם שלנו, שהיה גבר גבר, היה יושב איתנו בכייף, מדברים על דברים, צוחקים, גם ככה אנחנו צוות של בנים בלבד. עכשיו זה לא ככה, דנה הכניסה מדריכה חדשה לצוות ועכשיו הן מתעצבנות שאנחנו מדברים על בנות, או על.. נו הבנתם, על דברים של בנים. בימי הערכות של תחילת החופש הגדול דנה עשתה רושם של לחוצה כזו, ביקשה מאיתנו להכין מערכים, פעולות, צ'ופרים.. מי מכין את השטויות האלו כבר? בסוף הכנו, אבל בקטנה, בדיוק לפעם אחת ואז הפסקנו. בסוף מסתבר שדנה דווקא אחלה. קצת רצינית מידי, אבל אחלה. התחלנו לדבר על כל מיני דברים אישיים, אני לא זוכר איך זה התחיל, אבל פתאום מצאתי את עצמי מספר לה המון על המשפחה שלי, על בית הספר והחברים, דיברנו בעיקר באי סי קיו ובהודעות SMS. כשנפגשנו בעבודה דיברנו בעיקר על דברים שקשורים לעבודה, לא על דברים אישיים כמו בשאר השיחות שלנו. תוך זמן קצר היא הפכה לחלק מאוד חשוב מהחיים שלי, מצאתי את עצמי שוב ושוב מדבר איתה ומספר לה מה קורה איתי, והיא דיברה איתי וסיפרה לי מה קורה איתה. היא בת 27, עובדת בתנועה כבר שנתיים ועברה לאזור שלנו באופן זמני רק לתקופת הקיץ הלחוצה. גם היא, כמוני, באה ממשפחה דתיה, רק ההבדל הוא שהיא כבר מזמן לא דתייה, ואני עדיין שם, חייב להיות שם. ההורים שלי לא רוצים בכלל לא לשמוע מה אני רוצה, מכריחים אותי ללכת לבית הכנסת, לכל התפילות, והכי מרגיז - מכריחים אותי ללכת לבית ספר דתי. אני כל כך שונא את זה. שונא שבשבתות אני צריך לנעול את הדלת ולפחד כל הזמן שהם ייכנסו ויראו שאני במחשב, או שהטלפון דלוק. שונא את המגבלות שיש עליי, ושאני לא יכול להחליט לבד על החיים שלי. אחותי הגדולה חזרה בשאלה, ועזבה את היישוב שלנו. עכשיו היא גרה בצפון עם החבר שלה, ובכלל לא קרובה לדת, אבל בגלל זה אמא שלי לא בקשר איתה, ואני לא רוצה שזה יקרה לי. אמא שלי כל כך מפחדת שאני אעזוב את הדת שהיא לא נותנת לי לנשום, לאחרונה כל השאלות שלה אליי קשורות רק לדת - הספקת לתפילה היום?, היית בבית הכנסת?, הנחת תפילין?... זה כל מה שמעניין אותה בי. שאני אשאר בדת. שאני אגדל ואשמור מצוות, ולי נמאס. דנה מבינה את זה. ההורים שלה דווקא לא עשו לה בעיות כשהיא חזרה בשאלה. היא אומרת שזה בגלל שהיא הייתה הרבה יותר גדולה ממה שאני היום, אבל אני חושב שזה בגלל שההורים שלי פשוט נעולים על הקטע של הדת ולא מוכנים לראות שום דרך אחרת. הם לא מבינים שזה לא אני, שזה לא מתאים לי, שאני לא רוצה לחיות בדרך הזו. אבל בגלל שאני בן 16 וחצי, אף אחד לא שואל אותי. חוץ מדנה. היא כל הזמן שואלת, ומקשיבה לי. כשאני מספר על מה שעובר עליי בבית היא כל כך מבינה אותי וכל כך מעודדת. ככה זה התחיל. אז לא ידענו שזה ייגמר כמו שזה נגמר.
