אהבה שאינה תלויה בדבר
היא כעסה עליו. מאוד. אשת חיקי הנצחית תפסה את הנסיך הקטן דורך על רגליה של אחותו הצעירה (7 חודשים) ולא בפעם הראשונה כמובן. הקטנטונת לא הרגישה כאב ולא התלוננה כלל, אבל אשת חיקי הנצחית כעסה, ובצדק רב יש לומר, והגיבה די בתקיפות. הבימבה שעליה רכב הושלכה הצידה בזעם והגוזל עצמו נשלח כלאחר כבוד לחדרו על מנת להפנים את חומרת מעשיו. ואז הוא נתקף היסטריה. בכי קשה, חסר מעצורים, ותסכול כמו שרק ילדים יכולים. עד כאן הכל סביר, עד כאן באמת לא אירע שום דבר משמעותי... אבל כשהלכתי לחדרו, בנסיון להרגיע, להסביר לו למה אנחנו כועסים, הוא הבין וביקש להתנצל בפני אחותו ואמו. אחותו בכלל לא הבינה מה פשר המהומה וחייכה אליו את חיוך הנסיכה הקסומה השמור עימה במיוחד בשבילו, אבל אשת חיקי הנצחית? היא לא סולחת ולא שוכחת. אין סליחה ואין מחילה. והילד, שגרונו החנוק ממילא עוד לא חזר למצב הצבירה הרגיל שוב ממרר בבכי ולא מבין למה היא לא סולחת... ואז הוא שואל אותה, בתוך פרץ של התייפחויות: ``אמא, את לא אוהבת אותי?`` והיא, במקום לענות מיד בחיוב, מסבה פניה הצידה ומתעלמת...ואני עומד בצד, לא יודע איפה לקבור את עצמי, ליבי נחנק יחד עם הגוזל, אבל הרי לא שוברים את החזית האחידה של ההורים, ובטח שלא מתעמתים עם אשתי מולו. לקחתי מיד את שני הקטנים לטיול, מותיר את אשתי להירגע ולהתקרר, ובאמצע הטיול, כעבור אולי 20 דקות, אחרי שכבר נרגע הגוזל, הוא עוצר אותי רגע ושואל: ``אמא אוהבת אותי?`` ואני כמובן עונה בחיוב, אבל הוא לא ממש משתכנע. אני מציע לו להתקשר הביתה ולשאול אותה בעצמו, וכך אנחנו עושים. אני מחייג ונותן לו את המכשיר, והוא מיד שואל אותה אם היא אוהבת אותו. והיא? היא שוב מפספסת את ההזדמנות ואומרת לו שהיא עדיין לא רוצה לדבר איתו... נו טוב...חשוב להדגיש שני דברים. הראשון הוא שאשת חיקי היא אמא למופת, משקיענית מליגה אחרת, ומתה על שניהם בלי גבול בכלל. זה אירוע חריג וחד פעמי. הדבר השני הוא שכמובן בסוף נרגעו הרוחות והשלווה שבה למעוננו. ובכל זאת. הדבר הכי חשוב שאני קיבלתי מהורי הוא הידיעה שהאהבה ללא גבול שמוענקת לי מהם, אינה תלויה בכלום. בשום דבר. וזה גם הדבר הכי חשוב שאני נותן לילדי. גם כשהם רעים, גם כשהם מעצבנים, גם כשבא להטיס אותם מהמרפסת בלי מצנח (קדימה הצדקנים - למי אף פעם בחיים לא בא?) עדיין אני אוהב אותם וטורח להגיד את זה שוב ושוב ושוב... זהו, רק רציתי לשתף...
היא כעסה עליו. מאוד. אשת חיקי הנצחית תפסה את הנסיך הקטן דורך על רגליה של אחותו הצעירה (7 חודשים) ולא בפעם הראשונה כמובן. הקטנטונת לא הרגישה כאב ולא התלוננה כלל, אבל אשת חיקי הנצחית כעסה, ובצדק רב יש לומר, והגיבה די בתקיפות. הבימבה שעליה רכב הושלכה הצידה בזעם והגוזל עצמו נשלח כלאחר כבוד לחדרו על מנת להפנים את חומרת מעשיו. ואז הוא נתקף היסטריה. בכי קשה, חסר מעצורים, ותסכול כמו שרק ילדים יכולים. עד כאן הכל סביר, עד כאן באמת לא אירע שום דבר משמעותי... אבל כשהלכתי לחדרו, בנסיון להרגיע, להסביר לו למה אנחנו כועסים, הוא הבין וביקש להתנצל בפני אחותו ואמו. אחותו בכלל לא הבינה מה פשר המהומה וחייכה אליו את חיוך הנסיכה הקסומה השמור עימה במיוחד בשבילו, אבל אשת חיקי הנצחית? היא לא סולחת ולא שוכחת. אין סליחה ואין מחילה. והילד, שגרונו החנוק ממילא עוד לא חזר למצב הצבירה הרגיל שוב ממרר בבכי ולא מבין למה היא לא סולחת... ואז הוא שואל אותה, בתוך פרץ של התייפחויות: ``אמא, את לא אוהבת אותי?`` והיא, במקום לענות מיד בחיוב, מסבה פניה הצידה ומתעלמת...ואני עומד בצד, לא יודע איפה לקבור את עצמי, ליבי נחנק יחד עם הגוזל, אבל הרי לא שוברים את החזית האחידה של ההורים, ובטח שלא מתעמתים עם אשתי מולו. לקחתי מיד את שני הקטנים לטיול, מותיר את אשתי להירגע ולהתקרר, ובאמצע הטיול, כעבור אולי 20 דקות, אחרי שכבר נרגע הגוזל, הוא עוצר אותי רגע ושואל: ``אמא אוהבת אותי?`` ואני כמובן עונה בחיוב, אבל הוא לא ממש משתכנע. אני מציע לו להתקשר הביתה ולשאול אותה בעצמו, וכך אנחנו עושים. אני מחייג ונותן לו את המכשיר, והוא מיד שואל אותה אם היא אוהבת אותו. והיא? היא שוב מפספסת את ההזדמנות ואומרת לו שהיא עדיין לא רוצה לדבר איתו... נו טוב...חשוב להדגיש שני דברים. הראשון הוא שאשת חיקי היא אמא למופת, משקיענית מליגה אחרת, ומתה על שניהם בלי גבול בכלל. זה אירוע חריג וחד פעמי. הדבר השני הוא שכמובן בסוף נרגעו הרוחות והשלווה שבה למעוננו. ובכל זאת. הדבר הכי חשוב שאני קיבלתי מהורי הוא הידיעה שהאהבה ללא גבול שמוענקת לי מהם, אינה תלויה בכלום. בשום דבר. וזה גם הדבר הכי חשוב שאני נותן לילדי. גם כשהם רעים, גם כשהם מעצבנים, גם כשבא להטיס אותם מהמרפסת בלי מצנח (קדימה הצדקנים - למי אף פעם בחיים לא בא?) עדיין אני אוהב אותם וטורח להגיד את זה שוב ושוב ושוב... זהו, רק רציתי לשתף...
