שיחות נפש - שיר מתנה
נורית ברקע התנגן לו הקונצרט לכינור של בטהובן. חייגתי. מצדו השני של הקו נשמע קולה של נורית. ענוג ומתוק. השיחה קלחה כאילו כבר הכרנו. תחושה טובה עם מעט חשש. עד אותו היום נהגתי לחתוך נמוך. קולה הענוג קשר את ידי. המשכתי. אולי זו טעות. למחרת נפגשנו. אני לא קורא ספרים. אני קורא אנשים. היא נתנה לי לקרוא. נתתי לה גם. אדם מדהים באריזה קטנה. תמיד באותה אריזה. מאוד פגיעה. מאוד כנועה. מאוד כנה. היא מגלה לי את ידה. בקלפים שאני רואה, אני מפסיד את המשחק. אני מוצא שיר ושולח לה פרחים. משלם בחנות וקונה זמן. היא מגיבה בחן צונן. אני לא רוצה לשחק בקלפים ולא מוכן להפסיד את המשחק. היא מרשה לי לערבב עוד פעם. אישיות מקסימה. היא לא משחקת, היא יותר מוותרת. לוקח לי זמן וכמה מבחנים להבין, בין השיטים. נורית כואבת מבפנים. היא לא יכולה להרשות לעצמה, להפסיד עוד מלחמה. אני מבקש והיא לא מסרבת. אבל היא מוותרת. אני מנסה לעטוף אותה אחרת, היא מסרבת. "אל תנסה לשנות אותי", היא אומרת, "קבל אותי - כמו שאני". לי כואב והיא מתרחקת. היא מבקשת מעט שקט. היא זקוקה למנוחה, מהמלחמה הקודמת. "תכתוב לי ספר", היא אומרת. תניח לי, אל תציק לי, אני מתחננת. 9/98 אני מקשיב לשירו של ניל דיאמונד: STONES וחושב על נורית. לא יכול להיות שהם מכירים?