אהבתי... ואתם?
קיבלתי הבוקר במייל. אינני אחראי למה שנכתב אבל אהבתי...: "מוגש כחומר למחשבה האם אתה שרדת ? אם היית ילד בשנות ה- 40, 50, או 60 ו- 70, במבט לאחור, קשה להאמין שאנחנו עדיין חיים .. כילדים, נסענו במכוניות בלי חגורת בטיחות או שקי אויר. נסיעה במושב האחורי ביום חם, הייתה חוויה מיוחדת. מיטת התינוקות שלנו הייתה מצופה בצבעים עליזים מבוססים על עופרת. לא היו מכסי בטיחות על תרופות, דלתות או שקעי חשמל. רכבנו על אופניים ללא קסדות. שתינו מים מצינור בגינה ולא מבקבוק. בילינו שעות בבניית מריצות משאריות חומרים, ואז התגלגלנו במורד הגבעה, רק למצוא ששכחנו את המעצורים. רק אחרי שהתגלגלנו לסבך השיחים כמה פעמים למדנו לפתור את הבעיה. עזבנו את הבית בבוקר ושחקנו כל היום, חזרנו הביתה כאשר אורות הלילה נדלקו. אף אחד לא יכול היה להיות איתנו בקשר, לא היו טלפונים ניידים. כמה בלתי סביר! נחתכנו ושברנו עצמות ושיניים שלא גררו תביעות משפטיות מתאונות אלו. הם היו תאונות, אף אחד להאשים, רק את עצמנו. זוכרים תאונות? נלחמנו והרבצנו אחד לשני, וקבלנו מכות שהפכו משחור לכחול. והתגברנו על כך. אכלנו עוגות, לחם וחמאה ושתינו מיצים ממותקים ולעולם לא היינו בעלי משקל יתר... תמיד שיחקנו בחוץ. התחלקנו בשתייה אחד עם השני מאותו בקבוק ואף אחד לא מת מזה. לא היו לנו משחקי מחשב, משחקי וידאו, 65 תחנות טלוויזיה, סרטי וידאו, מערכת הגברה, טלפונים ניידים אישיים, מחשבים אישיים, שיחות באינטרנט... היו לנו חברים. יצאנו החוצה ומצאנו אותם. רכבנו על אופניים או הלכנו לחברים הביתה, דפקנו או צלצלנו בדלת או סתם פטפטנו איתם. המצאנו משחקים עם מקלות וכדורי טניס. אכלנו תולעים, ואפילו שהוזהרנו שזה יכול לקרות, לא נזהרנו, והתולעים לא חיו בתוכנו לעולם ועד. ניסינו להתקבל לנבחרת הכדורסל או כדורעף, אבל לא כל אחד התקבל. ואלו שלא הצליחו למדו להתגבר על האכזבה. לא כל התלמידים היו חכמים כמו אחרים ונכשלו לעבור כיתה ונשארו לעוד שנה. אבל מבחנים לא הותאמו משום סיבה שהיא. מעשינו היו שלנו, ציפינו לתוצאות. אף אחד לא התחבא מאחוריו. לחשוב שההורים יוציאו אותנו מהבוץ אם עברנו על החוק היה בל נשמע. הם, בעצם, צדדו בחוק. תארו לעצמכם! דור זה ייצר כמה מטובי האנשים לוקחי - סיכונים, פותרי - בעיות וממציאים. 50 השנה האחרונות הביאו התפוצצות של המצאות ודעות חדשות. היה לנו חופש פעולה, כישלונות והצלחות ואחריות. ולמדנו איך להתגבר עליהם. העבירו זאת לאלו שלא היו ברי מזל לגדול כמו ילדים, לפני שעורכי-דין וממשלות הדריכו את חיינו...לטובתם! זה יופי של דוא"ל, גורם ללחלוחית בעין..... אבל, אם נהיה כנים, אז איך אנו, המבוגרים של היום לעומת המבוגרים של אז? הם ישבו על המרפסת על אבטיח, נפגשו כל ערב אצל חברים, שיחקו קלפים - כן רק בשביל הכיף. הנשים בישלו אוכל טרי ממוצרים בסיסיים: בלי מקפיאים ו"אוכל מוכן" ומיקרו. הגברים עבדו ממש, בבנין, בשדה, בכבישים, בלי תאילנדים. ההורים הזקנים גרו עם המשפחה לא בבתי אבות ולא עם פיליפיניות ורומניות גויות. בעיות הפרנסה היו איך להביא אוכל הביתה לא שדירוגי המכונית וה-DVD. או לאן לנסוע לחו"ל השנה. ועם כל זה הם היו שמחים הם רקדו ברחובות עם הנוער הם צחקו בפה מלא. לנו, הילדים היה כיף להיות איתם. האם לילדנו כיף להיות איתנו באותה מידה? תחשבו על זה...".
קיבלתי הבוקר במייל. אינני אחראי למה שנכתב אבל אהבתי...: "מוגש כחומר למחשבה האם אתה שרדת ? אם היית ילד בשנות ה- 40, 50, או 60 ו- 70, במבט לאחור, קשה להאמין שאנחנו עדיין חיים .. כילדים, נסענו במכוניות בלי חגורת בטיחות או שקי אויר. נסיעה במושב האחורי ביום חם, הייתה חוויה מיוחדת. מיטת התינוקות שלנו הייתה מצופה בצבעים עליזים מבוססים על עופרת. לא היו מכסי בטיחות על תרופות, דלתות או שקעי חשמל. רכבנו על אופניים ללא קסדות. שתינו מים מצינור בגינה ולא מבקבוק. בילינו שעות בבניית מריצות משאריות חומרים, ואז התגלגלנו במורד הגבעה, רק למצוא ששכחנו את המעצורים. רק אחרי שהתגלגלנו לסבך השיחים כמה פעמים למדנו לפתור את הבעיה. עזבנו את הבית בבוקר ושחקנו כל היום, חזרנו הביתה כאשר אורות הלילה נדלקו. אף אחד לא יכול היה להיות איתנו בקשר, לא היו טלפונים ניידים. כמה בלתי סביר! נחתכנו ושברנו עצמות ושיניים שלא גררו תביעות משפטיות מתאונות אלו. הם היו תאונות, אף אחד להאשים, רק את עצמנו. זוכרים תאונות? נלחמנו והרבצנו אחד לשני, וקבלנו מכות שהפכו משחור לכחול. והתגברנו על כך. אכלנו עוגות, לחם וחמאה ושתינו מיצים ממותקים ולעולם לא היינו בעלי משקל יתר... תמיד שיחקנו בחוץ. התחלקנו בשתייה אחד עם השני מאותו בקבוק ואף אחד לא מת מזה. לא היו לנו משחקי מחשב, משחקי וידאו, 65 תחנות טלוויזיה, סרטי וידאו, מערכת הגברה, טלפונים ניידים אישיים, מחשבים אישיים, שיחות באינטרנט... היו לנו חברים. יצאנו החוצה ומצאנו אותם. רכבנו על אופניים או הלכנו לחברים הביתה, דפקנו או צלצלנו בדלת או סתם פטפטנו איתם. המצאנו משחקים עם מקלות וכדורי טניס. אכלנו תולעים, ואפילו שהוזהרנו שזה יכול לקרות, לא נזהרנו, והתולעים לא חיו בתוכנו לעולם ועד. ניסינו להתקבל לנבחרת הכדורסל או כדורעף, אבל לא כל אחד התקבל. ואלו שלא הצליחו למדו להתגבר על האכזבה. לא כל התלמידים היו חכמים כמו אחרים ונכשלו לעבור כיתה ונשארו לעוד שנה. אבל מבחנים לא הותאמו משום סיבה שהיא. מעשינו היו שלנו, ציפינו לתוצאות. אף אחד לא התחבא מאחוריו. לחשוב שההורים יוציאו אותנו מהבוץ אם עברנו על החוק היה בל נשמע. הם, בעצם, צדדו בחוק. תארו לעצמכם! דור זה ייצר כמה מטובי האנשים לוקחי - סיכונים, פותרי - בעיות וממציאים. 50 השנה האחרונות הביאו התפוצצות של המצאות ודעות חדשות. היה לנו חופש פעולה, כישלונות והצלחות ואחריות. ולמדנו איך להתגבר עליהם. העבירו זאת לאלו שלא היו ברי מזל לגדול כמו ילדים, לפני שעורכי-דין וממשלות הדריכו את חיינו...לטובתם! זה יופי של דוא"ל, גורם ללחלוחית בעין..... אבל, אם נהיה כנים, אז איך אנו, המבוגרים של היום לעומת המבוגרים של אז? הם ישבו על המרפסת על אבטיח, נפגשו כל ערב אצל חברים, שיחקו קלפים - כן רק בשביל הכיף. הנשים בישלו אוכל טרי ממוצרים בסיסיים: בלי מקפיאים ו"אוכל מוכן" ומיקרו. הגברים עבדו ממש, בבנין, בשדה, בכבישים, בלי תאילנדים. ההורים הזקנים גרו עם המשפחה לא בבתי אבות ולא עם פיליפיניות ורומניות גויות. בעיות הפרנסה היו איך להביא אוכל הביתה לא שדירוגי המכונית וה-DVD. או לאן לנסוע לחו"ל השנה. ועם כל זה הם היו שמחים הם רקדו ברחובות עם הנוער הם צחקו בפה מלא. לנו, הילדים היה כיף להיות איתם. האם לילדנו כיף להיות איתנו באותה מידה? תחשבו על זה...".