בהחלט.
היו פמניסטיות די ראדיקאליות (הפמניזם הראדיקלי בעיקר) שטענו שהרחם הוא זה המשעבד אותנו. שולמית פיירסטון דיברה על זה, בפירוש . היא לא תבעה לחוסר ילודה, אבל בעקבותיה קמו תנועות נשים שאינן רוצות ילדים (אגב יש כאן פורום כזה אם איני טועה) , יש את סימון דה-בבואר שאף היא הייתה שייכת לפמניזם הרדיקאלי, גם היא דיברה על זה. בטי פרידן בספרה : "מיתוס האישה" כמדומני מזכירה זאת רבות (ספר שהפך להיות מצונזר או אסור לקריאת נשים בשנות ה-60 או שמזוהה עם הפמניזם ואישה שקראה אותו, נאלצה להחביאו, שמא לא תזוהה עם הפמניסטיות, חלילה וחס) ואני משערת שיש עוד. אני , אישית, חושבת שילדים אינם משעבדים את האישה, להפך: תארי לך, יש לך את כוח הבריאה. זה אלוהי ממש. יתרה מזה: בנים ממש לא סימן לטחורים
![Smile :) :)]()
) , ילדים מביאים שמחה ואושר לבית. הבית הופך להיות כה אוהב. את לפתע מגלה שמאישה אגואיסטית נרקסיסטית למדיי (הרגעי: זו אני
![Smile :) :)]()
) , את הופכת להכי לא. את לפתע מגלה שיש בך המון המון אהבה לתת. זה מופלא . אהבה לתת לאיש קטן שכה תלוי בך, כה מוכן לאהוב אותך ללא תנאים: לא משנה לו אם את מכוערת, ענייה, לא מוצלחת, בעלת בעיות מפה עד ללונדון (אני מקצינה. כן . הפעם זו לא אני) , הוא פשוט יאהב אותך. ירצה שתנשקי אותו עד בלי די ושתחבקי אותו והוא יחזיר לך אהבה שמעולם לא חשבת שקיימת כזו וזה יקירתי שווה את כל הלילות חסרי שינה, את החרדות לשלומו, את כל אותם מחסומים שכרגע נראים לך טרוויאלים למדיי. יתרה מזה: את, כאדם, מתפתחת. את לומדת להכיר את עצמך בתור אימא. משהו שלעולם לא תוכלי להכיר עד שלא תהיי אחת כזו. ראי זאת כאתגר. ממש כך. את פתאום מגלה תובנות על עצמך: שאת מסוגלת להיות האישה החזקה ביותר עלי-אדמות בכל מה שקשור בלהגן על ילדך, אין לך ולו לשניה מחשבות של רחמים עצמיים או מחשבות אובדניות (למי יש זמן לחשוב בכלל? את רצה סביבו כל הזמן ) או אפילו מחלות ויראליות ואחרות, את מגלה שאת עוברת אותן בלי בעיות , כי כרגע את פחות חשובה לעצמך, יש מישהו שזקוק לך ורק מהמחשבה הזו את מצליחה להוציא ממך כוחות-על ממש כך. תתפלאי לאילו יכולות מופלאות את מגיעה כשאת הופכת לאימא (את מגלה שאת זמרת לא רעה כלל וכלל, תופרת, חזקה כמו שור, מספיקה מיליון ואחד דברים, ממש אשת-חיל ) . כמו כן ממליצה לך לקרוא מידי פעם, כקוראת סמויה, פורומים של פוריות (הורים לאחר טיפולים, הורים בטיפולים, פוריות וכדומה) וליבך יתכווץ. עד כמה אנשים מוכנים ללכת רחוק ולהפקיר את גופם (גופן במקרה הזה ולא תמיד זה באשמתן. ישנה קבוצה גדולה מאוד של בעיות זרע שם) , לעבור סיכונים בריאותיים (הלעטת הגוף בהורמונים שעלולים להנביע גידולים סרטניים, הרדמות כלליות להוצאת הביציות, דבר שעלול להיות מאוד מסוכן, שאיבת ביציות שמנביעה תופעות מסוכנות של גירוי שחלתי יתר שניתן ליצור מצבים של חוסר נשימה, עילפון ועוד) ולו כדי לחבוק ילד. גיבורות אלו. לא מפחדות לא מזריקות, לא מהרדמות , לא מניתוחים גנקולוגיים (והיו כאלו שעברו כמה כמה כאלו, בגין בעיות גנקולוגיות) , לא מסרטן, כלום . כל מה שהן רוצות בחיים וזו משאלתן היחידה : להיות הורים, להיות אימא. לא מעניין אותן לא הצלחה ולא כסף וגם אין הן מוטרדות מחלוקת תפקידים בבית וגם לא מקנאות לבעל . הן רוצות ילד וכל יום שעובר שהן לא מצליחות, הן רואות זאת כאבדון מוחלט. לקרוא אותן, נותן פרופורציה על מחשבות כמו שלך.