אהבת אם

אהבת אם

חדשה בצ'כונה, אבל נראה לי מעניין. מה אומרים לבת שלושים לערך (חברה טובה, לא אני, כמובן) שסולדת מילדים. חושבת שהם מעצבנים, מניפולטיבים, טרוריסטים ובאופן כללי דוחים. האם יש לפילוסופיה מה להגיד בעניין?
 
ברוכה הבאה ../images/Emo140.gif

האם חברתך היא אֵם? ולא, אין זו שאלה רטורית... סלידה מילדים יכולה להיות תוצאה של גורמים שונים, בינהם: פחדים וחרדות כלשהם, טראומה הקשורה בילדים/ יָלדוּת ועוד. במידה וחברתך מרגישה כי הסלידה מילדים מפריעה לה בחייה, באופן כלשהו, אני סבורה כי כדאי לנסות ולהתחקות אחר הגורמים העומדים בבסיסה של הסלידה הזו, ולנסות ולבחון נקודות התבוננות נוספות על אותם הגורמים. פעמים רבות התבוננות מחודשת מסייעת לבניית תובנות חדשות. מה דעתך? סופ"ש נעים, גילת
 
וידוי

חברתי... טוב, די. זאת אני... איננה אם. התחלתי בעבר לברר את שורשי סלידתי, וזה באמת קשור כנראה לקשר שלי עם ההורים שלי, אבל רציתי לברר האם יש איזה פילוסוף (או פילוסופית) שדיברו על הנושא הזה. על אימהות, על הורות, הקשר בין הורים וילדים, ההקרבה שכרוכה בהורות. ואולי בגלל שרוב הפילוסופים היו גברים, זה בכלל לא העסיק אותם. תודה.
 
בהחלט.

היו פמניסטיות די ראדיקאליות (הפמניזם הראדיקלי בעיקר) שטענו שהרחם הוא זה המשעבד אותנו. שולמית פיירסטון דיברה על זה, בפירוש . היא לא תבעה לחוסר ילודה, אבל בעקבותיה קמו תנועות נשים שאינן רוצות ילדים (אגב יש כאן פורום כזה אם איני טועה) , יש את סימון דה-בבואר שאף היא הייתה שייכת לפמניזם הרדיקאלי, גם היא דיברה על זה. בטי פרידן בספרה : "מיתוס האישה" כמדומני מזכירה זאת רבות (ספר שהפך להיות מצונזר או אסור לקריאת נשים בשנות ה-60 או שמזוהה עם הפמניזם ואישה שקראה אותו, נאלצה להחביאו, שמא לא תזוהה עם הפמניסטיות, חלילה וחס) ואני משערת שיש עוד. אני , אישית, חושבת שילדים אינם משעבדים את האישה, להפך: תארי לך, יש לך את כוח הבריאה. זה אלוהי ממש. יתרה מזה: בנים ממש לא סימן לטחורים :)) , ילדים מביאים שמחה ואושר לבית. הבית הופך להיות כה אוהב. את לפתע מגלה שמאישה אגואיסטית נרקסיסטית למדיי (הרגעי: זו אני:)) , את הופכת להכי לא. את לפתע מגלה שיש בך המון המון אהבה לתת. זה מופלא . אהבה לתת לאיש קטן שכה תלוי בך, כה מוכן לאהוב אותך ללא תנאים: לא משנה לו אם את מכוערת, ענייה, לא מוצלחת, בעלת בעיות מפה עד ללונדון (אני מקצינה. כן . הפעם זו לא אני) , הוא פשוט יאהב אותך. ירצה שתנשקי אותו עד בלי די ושתחבקי אותו והוא יחזיר לך אהבה שמעולם לא חשבת שקיימת כזו וזה יקירתי שווה את כל הלילות חסרי שינה, את החרדות לשלומו, את כל אותם מחסומים שכרגע נראים לך טרוויאלים למדיי. יתרה מזה: את, כאדם, מתפתחת. את לומדת להכיר את עצמך בתור אימא. משהו שלעולם לא תוכלי להכיר עד שלא תהיי אחת כזו. ראי זאת כאתגר. ממש כך. את פתאום מגלה תובנות על עצמך: שאת מסוגלת להיות האישה החזקה ביותר עלי-אדמות בכל מה שקשור בלהגן על ילדך, אין לך ולו לשניה מחשבות של רחמים עצמיים או מחשבות אובדניות (למי יש זמן לחשוב בכלל? את רצה סביבו כל הזמן ) או אפילו מחלות ויראליות ואחרות, את מגלה שאת עוברת אותן בלי בעיות , כי כרגע את פחות חשובה לעצמך, יש מישהו שזקוק לך ורק מהמחשבה הזו את מצליחה להוציא ממך כוחות-על ממש כך. תתפלאי לאילו יכולות מופלאות את מגיעה כשאת הופכת לאימא (את מגלה שאת זמרת לא רעה כלל וכלל, תופרת, חזקה כמו שור, מספיקה מיליון ואחד דברים, ממש אשת-חיל ) . כמו כן ממליצה לך לקרוא מידי פעם, כקוראת סמויה, פורומים של פוריות (הורים לאחר טיפולים, הורים בטיפולים, פוריות וכדומה) וליבך יתכווץ. עד כמה אנשים מוכנים ללכת רחוק ולהפקיר את גופם (גופן במקרה הזה ולא תמיד זה באשמתן. ישנה קבוצה גדולה מאוד של בעיות זרע שם) , לעבור סיכונים בריאותיים (הלעטת הגוף בהורמונים שעלולים להנביע גידולים סרטניים, הרדמות כלליות להוצאת הביציות, דבר שעלול להיות מאוד מסוכן, שאיבת ביציות שמנביעה תופעות מסוכנות של גירוי שחלתי יתר שניתן ליצור מצבים של חוסר נשימה, עילפון ועוד) ולו כדי לחבוק ילד. גיבורות אלו. לא מפחדות לא מזריקות, לא מהרדמות , לא מניתוחים גנקולוגיים (והיו כאלו שעברו כמה כמה כאלו, בגין בעיות גנקולוגיות) , לא מסרטן, כלום . כל מה שהן רוצות בחיים וזו משאלתן היחידה : להיות הורים, להיות אימא. לא מעניין אותן לא הצלחה ולא כסף וגם אין הן מוטרדות מחלוקת תפקידים בבית וגם לא מקנאות לבעל . הן רוצות ילד וכל יום שעובר שהן לא מצליחות, הן רואות זאת כאבדון מוחלט. לקרוא אותן, נותן פרופורציה על מחשבות כמו שלך.
 
דברים שרואים משם

תודה על התשובה המפורטת שמעידה על איכפתיות. בכל זאת, אני חייבת לומר שהטיעונים שלך, אפריורית יקרה, הם פוסטריוריים לחלוטין. כי אני מבינה שברגע שאת הופכת לאימא, הכל משתנה ונעשה מופלא, אבל אפריורי, זה נשמע כמו הזמנה למסע אלונקות.
 
ערכם של טיעונים אפוסטריוריים

הוא, שחסר הניסיון יכול ללמוד מהם ידע שבדיעבד, שהוא עצמו חסר אותו. כמי שהיא עצמה אֵם, אני חשה הזדהות עם הלהט הרגשי בדבריה של סינתטית אפריורית. אכן, הבאת ילדים לעולם- ההריון, הלידה וכל הכרוך ב"צער גידול בנים"- עשוי לתת רושם של "מסע אלונקות" (כהגדרתך). המיתוס הזה נשבר, כאשר את מקשיבה לקולה ולחוויותיה (האפוסטרוריות לחלוטין) של מי שחוֹוָה אמהוּת. ואם כבר נזכרו הטחורים, הרי שבנים הם סימן להרבה הרבה דברים טובים שמעבר לכך...
את מספרת כי בעבר התחלת לברר מהו אותו הדבר שבשורש סלידתך מילדים; האם הדבר מעיד על-כך שסלידתך מילדים מטרידה אותך? ערב נפלא, גילת
 
למעלה