אנני אני מבינה אותך, ואת עדי
אני מבינה מאוד את עדי, כי גם אני עומדת בסיטואציה שאמא כל עולמי, ולא בריאה,בלשון המעטה. ולשמחתי היא לא מבינה, ומסרבת לדעת את מצבה-(לא רוצה להיות כמוני עם ידיעה וחרדה בחרה בהכחשה , וחוסר נסיון לטפל, וזו זכותה), אבל מנגד אני מבינה גם אותך אנני ואנסה להסביר. אני לא אשכח מה הרגשתי כשאמא הודיעה לי שהיא נוסעת לחול בהפתעה, ואמרה שככה אני צריכה להתכונן למותה הפתאומי (ולשמחתי אין לה מושג כמה זה לא היפוטטתי). ואני גם לא שוכחת מה קרה מול רופא המשפחה שמכיר הכי טוב בחיינו את הכל, כשסיפרתי לו ולאמא שהתגובה שלי לטיול הפיתאומי(לראשונה בחיי), מכתב שמשתמע ממנו רצון להתאבד. אמא בכתה, והרופא הסתכל לי בעיניים, ואמר לי רחל את אוהבת מאוד את אמא נכון? כמובן עניתי. אז אני הולך לאמר לך דבר קשה-אני יודעת את מצבך, אני יודע את הפחד שלך מעתידך, אני יודע שאמא עולמך, ואני יודע שאמא שלך לא תחיה עוד הרבה(וראה אותי עוד שניה מתעלפת אמר טוב עוד 10 שנים לפחות), אבל אולי תתני לאמא להיות טיפה מאושרת? אולי תתני לה לנסוע לחול, ולעשות כמה שיותר דברים של אושר, כדי שכאשר יגיע הסוף, לפחות תדעי שגם נהנתה.אולי תבלי עם אמא ולא תספידי אותה לפני מותה? רק אתמול בערב נזכרתי בשיחה הזו, ופתאום כל כך שמחתי,והבנתי למה התכוון הרופא המקסים, אמא שלי מותשת, מתלוננת הרבה תלונות של קושי שמאותתות לא טוב, ואני נקרעת, אבל כל רגע אני אומרת לעצמי לפחות אמא עשתה עוד טיול, אסור לי לחשוב רק על עצמי מה יהיה איתי, היא השקיעה בי ותמכה בי המון. אמא שאלה אותי רחל מה לקנות לך מחול? ביקשתי בקשה אחת מיוחדת , אמא אני רוצה מחול באופן מיוחד , שתצטלמי המון המון תמונות בשבילי אני רוצה לראות את טורקיה.(וזו שטות אני רוצה זכרון מאמא מבלה ומאושרת, אני רוצה ככה לזכור אותה). אמא כמעט ובכלל לא מוכנה בחייה להצטלם שונאת את זה, והטיול הזה היא הצטלמה בשבילי המון, ואפילו מתלהבת. עכשיו היא כבר מתכננת עוד טיולים בארץ, ולמרות שמקנן בי החשש בשל המצב שלה שמאחד הטיולים היא לא תחזור אני לא אמנע ממנה יותר לטייל. אני גם נותנת לה להאמין כבר כמה ימים שאני מתחילה דף חדש בחיי, שאני מאושרת ושואפת לעצמאות, הנה אני מארגנת מטפלות, הנה אני מסתדרת מפתחת קרירה, יש לי חברים(הכל בולשיט , אבל לפחות היא מאושרת). אני משדרת לעצמי כל יום, אל תספידי את אמא לפני מותה, כי אם תכניסי בה אופטימיות, הנפש תחזיק אותה יותר זמן, ותוכלי להיות איתה יותר. תגיעי לגשר תעברי אותו.אבל.... אנני כאן האבל, זה לא קל, יש רגעי שבירה קשים, יש צורך להכין את עצמך לאובדן, יש בהתחלה תחושה שאת לא תצליחי בשום מקרה להתכונן, להבין, לקבל את האובדן, ותחושה של למות עם אמא זה הפתרון הנכון-אני תמיד אומרת בחיוך לכולם וגם לה שבלוויה שלה אני קופצת לקבר איתה, ואמא מורידה דמעות, ואז אני מהר הופכת את זה לבדיחה. אז צריך להבין גם את עדי וגם את דברייך, ולזכור שאנשים הם שונים, וזה לפעמים מאוד קשה לדחות את המחשבות , והפחדים הצידה, וביחוד כשנמצאים לבד בפחדים ובמחשבות האילו ולא חולקים אותם, ויש המון זמן פנוי. אני חושבת שאנחנו פה צריכים להיות עם עדי גם במחשבות שהיא מעלה על הכתב, ולכבד אותה גם ברגעים של מחשבה כאילו על עצמה , במקום על אביה, כי זה לא מתוך אגואיסטיות, זה מתוך חוסר אונים. רחל-נשמה
