אהובתי נסיכת הדרקון
שלום חברים לעט ולנשק. שמח לנסות ולחלוק עמכם שיר שכתבתי. תשתדלו לבקר בעדינות (ביקורת תמיד מבורכת) שלא ייכאב יותר מדי
. אהובתי נסיכת הדרקון / מרץ 2002 עיניה כתומות כעומקו של הים, שיערה להבה של כחול. ידיה רכות ונוגעות בדממה, מורגלות ברסנו של דרקון. מעל המגדל אתבונן במעופה, עת הלהק ימריא למרום. בנפנוף הכנפיים, צווחות מלחמה, בוהקים קשקשי השריון. היא תטוס כמו הרוח, איומה, נוראה, כה יפה היא וכה נוקמת. ומי יעמוד למולה, איך אפשר, נסיכת אלמוות לוחמת. שלי היא תמיד, וכך תהיה, אחכה במגדל שתחזור אנשק, אחבק כל חלקה בעורה העטוי שריונה השחור. בצפון מנשבות רוחות מלחמה, צחנה של אויב מתקרבת נחילים של טומאה מתוך השממה, העיר בזהב מסתגרת. חיילים מתייצבים על חומות, מגדלים ומלכה לאלים מתפללת ואהובתי שלי, נסיכת הדרקון, על גופה שריונה חוגרת. דרקונים ירוקים זהובים וכסופים מפלחים ערפילים של חצות עת שני הירחים עולים וזורחים ומול החומה להבות. מכונות מלחמה, בהמות של משא, ליגיונות של ברברים טמאים. אל הדגל תקרא חצוצרה בהירה, למלכה, לטירה, לאלים. כשנפלה החומה אספתי אותה, וליבי הלם בעוצמה אל היער אהובה, אל עלווה סגלגלה, התחבאי ושמרי על דממה. השאר במקומך שומר הלשכה ודמם בעבור מלכתך מול האופל עמוד, שיר של דם בגרונך ואחוז חרבך בידך. המלכה נפלה בלשכה, אהובה, סכין של פגאן בגרונה. הקוסמים מוטלים בכניסה להיכל, על ראשם מרחפת קללה. וביצי הדרקון, יקרה לי מכל, נרמסו במגף קלגסים. מעל הטירה, ברוח חגים, צופים העופות הדורסים. בשוחה רדודה חבקתי אותה, עלים מכסים מאויב דם ארגמן נוזל מכתפה ועיניה כהות מכאב. הסר השריון מעלי אהובי ורפא בנשיקה את פצעי כי חושך עכשיו וקר לי כל כך, אדמה פעורה מתחתי. חזרי נא אלי נסיכת דרקונים, הנה שריונך הנוצץ הלהק שואג , מבקש נקמה, את גופות הטמאים לרוצץ. להבות מאירות את היער הקר, דרקונים מצטנפים בכאב ומי יובילם במסע אש ודם להשמיד את גדודי האויב. אהובי לא אוכל עוד לפקוח עיני, לא אזכה להרגיש את גופך. לא אלד את בנך, לא אדע את חומך, לא אזכה לצחוק לצידך. זכרני יקר לי לא כפי שאני, שבורה, עייפה וקרה. נקום את מותי ומות מלכתי, שמור דרקוני מכל רע. קברתי אותה בזו השוחה, כיסיתי גופה אבנים ערמה של סלעים נוצצים ובורקים ומלמעלה סיכת דרקונים נתצתי אגרוף על קברה הדומם, מחיתי שרידים של דמעה. אספתי הלהק, שאגתי - אלי, הפכתי מלאך נקמה. דרקונים ירוקים זהובים וכסופים מפלחים ערפילים של חצות בלאט, בחשאי, ממרומי השחקים, חיפשנו עינינו בולשות. צללנו עם שחר על שר הצבא, ששים אלי ציד וקטל לזכר אהובה, ממלכה אבודה, מתנוסס בגאון שוב הדגל. להבות אדירות, עשן באוויר וריח גופות חרוכות האלים מביטים כמו אינם מבינים איך הפכתי מלאך נקמות. בגרוני הניחר זעקתי שירים, מזמורים של דם ודמעות בחרון אפי ונשמת דרקוני השארנו עיי חורבות. והנה עכשיו, בטירה השרופה, שחוחה כשפחה עייפה ראי אהובתי, הנה המלכה ועץ שצמח על קברה. מסביבי המתים, אחרי המבול, לא נשאר פה דבר עבורי. אלייך אצעד ואין בי חשש, חכי לי בדרכי לקברי.
שלום חברים לעט ולנשק. שמח לנסות ולחלוק עמכם שיר שכתבתי. תשתדלו לבקר בעדינות (ביקורת תמיד מבורכת) שלא ייכאב יותר מדי
