נוגת עיניים
New member
אהוב יקר שלי ..
נדמה שהכרתי אותך לפני נצח נצחים אבל עברו בסה"כ 6 שנים מאז.. כלומר, הכרנו קודם, אבל ברמת השלום-שלום. ויום אחד יצא לנו לפטפט קצת, ויום אחר עוד קצת. ובלילה, כשהתארחנו שנינו באותו מקום קר, ונכנסתי לחדר שלכם, אמרתי שיש עוד מקום אצלנו בחדר, ליד החימום, דווקא אתה שפחות הכרתי באת. דווקא אתה מכולם. ובבוקר, כשכולם התעוררו משינה- אנחנו עוד ישבנו ודיברנו. שם זה התחיל. את זה שנינו ידענו. אבל לי היה חבר כבר כמעט שנה ולך היתה חברה שנתיים. אבל הקשר התהדק, הפכת להיות החבר הכי טוב שלי. כשהבנתי שאני אוהבת אותך- עזבתי את החבר שלי, זה לא היה פייר כלפיו. ולך, החבר הכי טוב שלי לא סיפרתי למה- לא רציתי שתדע. לא הרבה זמן אחר כך , אתה עזבת אותה, והאהבה הגדולה הזו הגיעה למימוש.אהבנו, וצחקנו, ושרנו, ובילינו, ושכבנו ואהבנו ואהבנו ואהבנו. לא סיפרת לחברה לשעבר והחלטנו להתחיל את זה על אש קטנה, כדאי לא לפגוע בה " שלא תדע שאני אוהב אותך כבר זמן כה רב" אמרת ואני הבנתי, לא רציתי להיות במקומה, ואחרי הכל הסתובבנו באותה חברת אנשים כמוה. אז שמרנו את אהבתנו לנו ולקומץ חברים טובים. באותו לילה הייתי בתל אביב עם חברה. אחד החברים הכי טובים שלנו התקשר. הוא ביקש ישר לדבר עם החברה, ולא הבנתי למה. היא התחילה לצעוק " לא , לא, לא יכול להיות" ואני ישר הבנתי. אני לא יודעת איך ידעתי עוד לפני שסיפרו לי אולי זו ההרגשה המעיקה הזו שהיתה לי בבטן כל הבוקר.. אולי זה המילים האחרונות שאמרת לי, שנשמעו כל כך אוהבות אך גם כל כך נפרדות. אמרת לי תמיד לזכור את הטוב, ואני לא הבנתי למה אתה מתפלסף לך באמצע היום. שעה אחרי שיחת הטלפון כבר היינו בדרך להורים שלך, ברכב של אותו חבר שהודיע.כשהגענו לבית הוריך - ראיתי אותה שם, שכל כך אהבה אותך. באותו רגע ביקשתי מכל מי שידע עלינו בקשה אחת- שהיא לא תדע עלינו לעולם, שתמיד ישאר לך הזיכרון המתוק ממך ושלא תדע שהספקת כבר לאהוב אחרת. להלוויות שלך אני תמיד מגיעה במשקפי שמש כהות.שלא תראה עד כמה מותך נוגע לי, עד כמה אני מתגעגעת. כשאני מגיעה אל הקבר שלך, יושבת לצדך שעות , מדברת אליך, בוכה אליך,אני תמיד חוששת שהיא תבוא גם... 30 יום בכיתי את עצמי החוצה. ביום השלושים שלך היתה הפעם האחרונה בה בכיתי , מאז עוד היו לי מערכות יחסים. אפילו אחת רצינית ואוהבת. אבל זו היתה אהבה מטורפת, לא שפויה, אהבה שעשתה אותי חולה. ואז הכרתי אותו, הוא לימד אותי לבכות, להרגיש, לחבק. הוא לימד אותי לדבר מבפנים. כשהכרנו בדרך כל כך לא דרך- כולם אמרו לי שאתה שלחת לי אותו, שנמאס לך מלמעלה לראות אותי עצובה ובוכה את מותך, שלא רצית לראות אותי עוד מתכרבלת תחת השמיכות לבדי, קוראת לך לחזור. מצחיק, אני לא ילדה שאינה מבינה מהו מוות ובכל זאת, כל כך הרבה פעמים קראתי לך לחזור. אפילו כעסתי שהלכת. כאילו זו היתה בחירה שלך. וכולם אמרו שאתה שלחת לי אותו, ואני אמרתי שקיבלתי מתנה. והסתובבתי מחויכת.כשהוא עבר לגור איתי, הרגשתי לרגע אחד קטן שהוא תופס את מקומך, כמעט אשמה. אחר כך כבר עברנו דירה ביחד, למקום משלנו. בלי כל הזכרונות. יצרנו זכרונות משותפים. אבל עכשיו, אני שוב בוכה, שוב עצובה, בוכה אל תוך הכרית. ישנה בלילה עם גב, לא עם חבר, לא עם אהוב, ובטח שלא עם מתנה. אם אתה באמת שלחת לי אותו, למה אתה גומר את הקשר הזה כל כך רע? לא כאבתי מספיק? אתה זה שיודע כמה בכיתי, כמה כאבתי, כמה עברתי בחיי. על מה הסבל מגיע לי ,אהוב שלי? ואולי זה בכלל לא אתה שלחת אותו? באמת האמנתי שמצאתי את הנחלה שלי, המנוחה לנפש הכל כך עייפה שלי. אתה כועס עלי? אתה יודע שמעולם לא שכחתי אותך, שלא עבר יום בלי שחשבתי עליך, שאני מתגעגעת אליך. האם בגלל שהמחשבות אילולא היית מת , והמחשבות על בנית עתיד אחר, הם אלו אשר גורמות לך ולאלוהים שאיתך שם ( רק אלוהים היה יכול לקחת איש מדהים כמוך אליו) לקחת אותו ממני? לגרום לי לכאוב שוב? אני אוהבת אותך אהוב שלי. אני תמיד אוהב. תגיד לאלוהים שלך שם למעלה, שייתן לי לאהוב, תעשה את השליחות הזו בשבילי? תגיד לו שאני קצתי בלכאוב. שעברתי מה שאדם לא עובר בכל גלגוליו. תגיד לו שמה למעלה, שמגיע לי קצת אושר? בחודש הבא היית צריך להיות בן 28 . אני אחגוג לך יום הולדת כמו בכל שנה, הרי ביננו, שנינו יודעים שאני לעולם לא באמת אפרד ממך.. אבל תן לי אותו, תן לי את האושר, החזר את השלווה לביתי. חושבת עליך תמיד ואוהבת תמיד.. אני. נ.ב שתי אהבות גדולות התבלבלו לי פה.. המת והחי-מת שאיתו אני חיה. הלוואי ואני אחזור לעצמי, לחיי שלי, אחזור לחיות בקרוב. כל שנשאר לי, כך נדמה לפעמים- הוא הנוגות. תודה למי שקרא עד כאן.
נדמה שהכרתי אותך לפני נצח נצחים אבל עברו בסה"כ 6 שנים מאז.. כלומר, הכרנו קודם, אבל ברמת השלום-שלום. ויום אחד יצא לנו לפטפט קצת, ויום אחר עוד קצת. ובלילה, כשהתארחנו שנינו באותו מקום קר, ונכנסתי לחדר שלכם, אמרתי שיש עוד מקום אצלנו בחדר, ליד החימום, דווקא אתה שפחות הכרתי באת. דווקא אתה מכולם. ובבוקר, כשכולם התעוררו משינה- אנחנו עוד ישבנו ודיברנו. שם זה התחיל. את זה שנינו ידענו. אבל לי היה חבר כבר כמעט שנה ולך היתה חברה שנתיים. אבל הקשר התהדק, הפכת להיות החבר הכי טוב שלי. כשהבנתי שאני אוהבת אותך- עזבתי את החבר שלי, זה לא היה פייר כלפיו. ולך, החבר הכי טוב שלי לא סיפרתי למה- לא רציתי שתדע. לא הרבה זמן אחר כך , אתה עזבת אותה, והאהבה הגדולה הזו הגיעה למימוש.אהבנו, וצחקנו, ושרנו, ובילינו, ושכבנו ואהבנו ואהבנו ואהבנו. לא סיפרת לחברה לשעבר והחלטנו להתחיל את זה על אש קטנה, כדאי לא לפגוע בה " שלא תדע שאני אוהב אותך כבר זמן כה רב" אמרת ואני הבנתי, לא רציתי להיות במקומה, ואחרי הכל הסתובבנו באותה חברת אנשים כמוה. אז שמרנו את אהבתנו לנו ולקומץ חברים טובים. באותו לילה הייתי בתל אביב עם חברה. אחד החברים הכי טובים שלנו התקשר. הוא ביקש ישר לדבר עם החברה, ולא הבנתי למה. היא התחילה לצעוק " לא , לא, לא יכול להיות" ואני ישר הבנתי. אני לא יודעת איך ידעתי עוד לפני שסיפרו לי אולי זו ההרגשה המעיקה הזו שהיתה לי בבטן כל הבוקר.. אולי זה המילים האחרונות שאמרת לי, שנשמעו כל כך אוהבות אך גם כל כך נפרדות. אמרת לי תמיד לזכור את הטוב, ואני לא הבנתי למה אתה מתפלסף לך באמצע היום. שעה אחרי שיחת הטלפון כבר היינו בדרך להורים שלך, ברכב של אותו חבר שהודיע.כשהגענו לבית הוריך - ראיתי אותה שם, שכל כך אהבה אותך. באותו רגע ביקשתי מכל מי שידע עלינו בקשה אחת- שהיא לא תדע עלינו לעולם, שתמיד ישאר לך הזיכרון המתוק ממך ושלא תדע שהספקת כבר לאהוב אחרת. להלוויות שלך אני תמיד מגיעה במשקפי שמש כהות.שלא תראה עד כמה מותך נוגע לי, עד כמה אני מתגעגעת. כשאני מגיעה אל הקבר שלך, יושבת לצדך שעות , מדברת אליך, בוכה אליך,אני תמיד חוששת שהיא תבוא גם... 30 יום בכיתי את עצמי החוצה. ביום השלושים שלך היתה הפעם האחרונה בה בכיתי , מאז עוד היו לי מערכות יחסים. אפילו אחת רצינית ואוהבת. אבל זו היתה אהבה מטורפת, לא שפויה, אהבה שעשתה אותי חולה. ואז הכרתי אותו, הוא לימד אותי לבכות, להרגיש, לחבק. הוא לימד אותי לדבר מבפנים. כשהכרנו בדרך כל כך לא דרך- כולם אמרו לי שאתה שלחת לי אותו, שנמאס לך מלמעלה לראות אותי עצובה ובוכה את מותך, שלא רצית לראות אותי עוד מתכרבלת תחת השמיכות לבדי, קוראת לך לחזור. מצחיק, אני לא ילדה שאינה מבינה מהו מוות ובכל זאת, כל כך הרבה פעמים קראתי לך לחזור. אפילו כעסתי שהלכת. כאילו זו היתה בחירה שלך. וכולם אמרו שאתה שלחת לי אותו, ואני אמרתי שקיבלתי מתנה. והסתובבתי מחויכת.כשהוא עבר לגור איתי, הרגשתי לרגע אחד קטן שהוא תופס את מקומך, כמעט אשמה. אחר כך כבר עברנו דירה ביחד, למקום משלנו. בלי כל הזכרונות. יצרנו זכרונות משותפים. אבל עכשיו, אני שוב בוכה, שוב עצובה, בוכה אל תוך הכרית. ישנה בלילה עם גב, לא עם חבר, לא עם אהוב, ובטח שלא עם מתנה. אם אתה באמת שלחת לי אותו, למה אתה גומר את הקשר הזה כל כך רע? לא כאבתי מספיק? אתה זה שיודע כמה בכיתי, כמה כאבתי, כמה עברתי בחיי. על מה הסבל מגיע לי ,אהוב שלי? ואולי זה בכלל לא אתה שלחת אותו? באמת האמנתי שמצאתי את הנחלה שלי, המנוחה לנפש הכל כך עייפה שלי. אתה כועס עלי? אתה יודע שמעולם לא שכחתי אותך, שלא עבר יום בלי שחשבתי עליך, שאני מתגעגעת אליך. האם בגלל שהמחשבות אילולא היית מת , והמחשבות על בנית עתיד אחר, הם אלו אשר גורמות לך ולאלוהים שאיתך שם ( רק אלוהים היה יכול לקחת איש מדהים כמוך אליו) לקחת אותו ממני? לגרום לי לכאוב שוב? אני אוהבת אותך אהוב שלי. אני תמיד אוהב. תגיד לאלוהים שלך שם למעלה, שייתן לי לאהוב, תעשה את השליחות הזו בשבילי? תגיד לו שאני קצתי בלכאוב. שעברתי מה שאדם לא עובר בכל גלגוליו. תגיד לו שמה למעלה, שמגיע לי קצת אושר? בחודש הבא היית צריך להיות בן 28 . אני אחגוג לך יום הולדת כמו בכל שנה, הרי ביננו, שנינו יודעים שאני לעולם לא באמת אפרד ממך.. אבל תן לי אותו, תן לי את האושר, החזר את השלווה לביתי. חושבת עליך תמיד ואוהבת תמיד.. אני. נ.ב שתי אהבות גדולות התבלבלו לי פה.. המת והחי-מת שאיתו אני חיה. הלוואי ואני אחזור לעצמי, לחיי שלי, אחזור לחיות בקרוב. כל שנשאר לי, כך נדמה לפעמים- הוא הנוגות. תודה למי שקרא עד כאן.
