תן לזה צ'אנס...
תראה עלית פה בדיוק על הנקודה שלדעתי מבדילה את רדיוהד משאר להקות הרוק הממוצעות של זמנה (לא רוצה לנקוב בשמות כן?
). מה שמיוחד ברדיוהד זה הדרך שהם עשו, מתחילת דרכם בתור להקת...בריט פופ או מה שזה לא היה לעזזל (פאבלו האני, כן?), ועד לימינו אנו, שהם נחשבים לאחת הלקות המובילות, להקה שלא מפסיקה לחדש ולהפתיע- גם את עצמם וגם את המעריצים שלהם. (וסתם לראיה, לא שצריך- הם נבחרו לא מזמן על ידי ה"רולינג סטון" לאחת מעשרת הלהקות שהכי יודעות להופיע חי, במקום השני, מיד אחרי הווייט סטרייפס..אם זה לא רוק,אנד,רול אז אנל'א יודעת מה כן...) ומה שהכי יפה זה שאתה, בתור אחד שאוהב את המוסיקה שלהם, זוכה לעשות את הדרך הכלכך מרתקת ומיוחדת הזאת ביחד איתם. זאת הסיבה שלדעתי זה חשוב להקשיב לאלבומים שלהם לפי הסדר, להפנים כל אלבום (עד כמה שאפשר) ואז לעבור הלאה. זה כלכך שווה את זה. אז מה שקורה לך עכשיו זה בעצם מה שקרה (כמו שאמרו כאן קודם) להמון מעריצים של הלהקה כשהאלבום קיד איי יצא. בהתחלה אף אחד לא הבין מאיפה זה נפל, ומה לעזזל הם רוצים, מה זה השטויות האלה?!@? אבל! אם אתה מחליט שאתה מוכן ללכת איתם את הדרך...זה פתאום קורה...אתה מבין. וזה כמו התגלות אלוהית. פתאום נופל לך האסימון, זה לא גיבריש יותר- זאת מוסיקה נפלאה, מיוחדת, שחדשה לך וזה בדיוק מה שיפה בכל הסיפור. גם להם עצמם זה היה חדש. אבל הם הצליחו בזה (לדעתי) וככה התחילו לבסס את המעמד שלהם בתור להקה כלכך חשובה, הם לא נשארו במקום ההוא של אוקיי קומפיוטר כי פשוט לא היה להם טוב במשבצת של "להקת הרוק הבכירה" או משהו כזה. בשביל להמחיש לך את הענין- ת'ום יורק מספר בראיונות שבאותה תקופה של אחרי אוקיי קומפיוטר ולפני קיד איי, הוא פשוט עזב את הגיטרה ועבר לנגן בפסנתר- דווקא בגלל שלדעתו הוא היה פסנתרן ממש גרוע. הוא פשוט רצה להתעסק בדברים אחרים, לצעוד בשבילים שלא מוכרים לו. ובשבילם, קיד איי היה כמו מסננת: הם ידעו שמי שבאמת אוהב את המוסיקה שלהם ימשיך איתם ויבין אותם, ומי שפשוט הצטרף להיסטריה שהייתה סביב אוקיי קומפיוטר בלי להתעמק באמת במוסיקה- יעזוב. וזה בערך מה שקרה. הרי בחיים לא תשמע אחד מהשירים של רדיוהד מאחד האלבומים שיצאו אחרי אוקיי בגלגל"צ. וגלגל"צ זו אינדיקציה הכי טובה למיינסטרים. ונחזור לעניין שלך
תראה, אלקטרוני זה דבר יחסי...אני יכולה להעיד שרדיוהד פשוט עשו לי ביצפר, לקחו אותי ביד, והעבירו אותי שלב שלב, מקיד איי, שלקח לי המון זמן לאהוב אותו (אבל עכשיו אני אוהבת בכל ליבי), דרך אמנזיאק, שעד היום אני מנסה להבין (וזה פשוט מופלא לחקור אותו), ועד הייל טו ד'ה ת'יף, שדווקא אליו התחברתי הכי מהר מבין השלושה. ולבסוף- זה הגיע למצב שת'ום יורק בא ועושה אלבום שכמעט כולו על טהרת המקינטוש, ואני פשוט נמסה, ורוצה עוד ועוד....
אז מה שאני מנסה להגיד פה ביותר מידי מילים (אם בכלל הגעת עד לכאן): תן לזה צ'אנס, זה באמת שווה את זה.