אהלן..

[paranoid android1]

אהלן..

טוב אז ככה.. ביום שני לפנות בוקר חזרתי מהמסע שלי לפולין. האמת, שציפיתי מעצמי להרבה יותר, הבי"ס ציפה ממני להרבה יותר, וכך כולם מסביבי.. אני בד"כ מאוד רגישה בענייני השואה וכאלה, וגם עברתי הרבה בחיים לכן כולם ציפו שיהיה לי מאוד קשה, (היה לי בגלל זה גם סיפור עם הבי"ס, הוא לא רצה שאני אצא וכאלה..) וציפיתי, כן, מאוד ציפיתי, ציפיתי מעצמי לשינוי אחרי פולין, להתרגשות, להמון בכי. אבל שום דבר מזה לא קרה, בכיתי פעם אחת או פעמיים (בכיתי המון בערבים אבל בלי שום קשר לשואה.) וכן זאת תחושה נוראית, אני מרגישה אנוכית וחסרת רגשות, איך אני יכולה לבכות על דברים שלי כשאני בפולין?? כשאני בארץ המוות? כשאני רואה כ"כ הרבה מוות וסבל של אנשים אחרים?! איך אני יכולה לחשוב רק על עצמי..? אני לא יודעת למה כתבתי את זה פה.. אני מניחה שאין מה שיעזור כי המסע עבר. לא יודעת.

 

[bloomy]

שלום!

תראי, הרבה חברים שלי היו במצב שלך אחרי המסע. הם הרגישו שבגלל שהם לא בכו ולא היתה להם התפרצות של רגשות, אז הם אנוכיים, או שהם פספסו את מטרת המסע. אז זהו...שלא. קודם כל, כל בנאדם הוא אינדבידואל. כל אדם מגיב אחרת לדברים, כך שאם אחרים בכו זה לא מחייב גם אותך לבכות. מה גם, שיכול להיות שאת עדיין בשלבי העיכול של המסע, כי כמו שאמרתי קודם- כל אחד מגיב אחרת, ויש אחרים שמוצאים בקלות את החיבור לרגש, ויש כאלו שהחיבור לרגש מתקיים אצלם בשלב יותר מאוחר, כבר בארץ. אז אל תרגישי רע עם עצמך. את לא אנוכית בכלל, ואפילו לא אדישה. הטעות של רבים היא שהם חושבים שהם התחברו רק אם הם בכו, וזה לא נכון בכלל. תרגישי טוב עם עצמך, לא עשית שומדבר רע. את המסע עוד תעכלי, ותאבדי, ואני בטוחה שהתחברת, את עדיין כנראה פשוט לא מודעת לזה.

 

[paranoid android1]

. . .

היום הבנתי שכן התחברתי. אבל אני עדיין מרגישה שהתפספס לי שם משהו, אני לא יודעת כ"כ איך להסביר את זה, אבל אני כן ילדה שבוכה בדברים כאלה, ואני כן רגישה, וכן אני יודעת שהתחברתי ואני יודעת שאכפת לי ושזה נגע לי וכו' אבל בכל זאת, מרגיז אותי ומייאש שלא הראתי איזה סוג של רגישות.. לא יודעת, אולי אני באמת צריכה עוד זמן.. תודה על התגובה, אני מקווה שזה יסתדר לי עם עצמי.

 

[bloomy]

שמחה לשמוע ../images/Emo13.gif

אני בטוחה שזה יסתדר. אל תלחיצי את עצמך במחשבות "למה זה ככה...?", בסוף זה עוד יבוא מעצמו!

 

[edna katz]

אל תדאגי

גם אני נערה רגישה מאוד, וגם ממני כל הסביבה מצפה וגם לי עושים בעיות בגלל הרגישות שלי(סבי ז"ל היה ניצול שואה) אבל מה שקרה לך קרה להרבה אנשים שאני מכירה...בסופו של דבר זה יקרה את פשוט עדיין לא מעקלת את זה, הרגשות שלך מגחיקים את זה. אין לך מה לדאוג!!!

 

[ליאור רוחאס]

אני מרגישה בדיוק כמוך

כאילו לא יודעת לא הצלחתי להחבר ואמרו לנו שנחזור לארץ נתחבר ונחשוב על זה וזה אבל לא עברו כבר 3 שבועות מאז שחזרנו ומה שאני הכי זוכרת מפולין זה את הצחוקים במלונות במטוס ובאוטובוס ואני לא מהפאקצות שטסו לפולין רק כי זה חו"ל וזה עם כלהחברים וזה הייתי בטוחה שיהיה לי מאוד קשה ושאני יבכה המון ובכיתי פעם אחת כי התגעגעתי הבייתה כבר זה נורא מוזר לי כי לפני שנסעתי קראתי כאן הפורום חוויות מאנשים שהיו ואני לא הרגשתי את אותו הדבר...

 

[bloomy]

תראי,

יש כאלו שמרגישים צורך לבכות ויש כאלו שלא, וזה לא קשור לרגישות. כל אחד מבטא את מה שהולך אצלו בפנים...ועצם זה שלא בכית לא אומר שלא התחברת. עצם זה שתפסת את העוצמה של מה שהיה שם, ושהרגשת משהו זה כבר עצם ההתחברות. המון בוכים כי כך הם פורקים את הרגשות. כל אחד אינדבידואל, ואצל כל אחד זה אחרת. אז אין שומדבר שהוא לא בסדר אצלך. את בסדר גמור!

 

[gold ayelet]

תקשיבי גם לי זה היה ככה :

אני קראתי פה בפורום חוויות של אנשים וכמו שהם בכו והכל.. ואני הייתי בטוחה שאנ אתייפח שם.. וזה לא קרה! ואני הייתי עסוקה כל הזמן ב" למה אני לא בוכה" אני לא רגישה וכ'ו (כל מה שאת הרגשת) ואחרי שחזרנו מאושויץ למלון דיברנו על מה שהיה והתחלתי קצת לבכות.. (רק דמעות) ובעצם בכיתי בגלל שלא בכיתי! כאילו חשבתי שאני לא רגישה.. ואז חשבתי כמוך.. הנה אני יכולה לבכות על זה שאני לא רגישה אבל אני לא יכולה לבכות על כל הדברים שראיתי ושמעתי? טוב באתי הבייתה ביום שישי ופתאום אבא שלי רב עם אחותי והתחלתי לבכות אבל מממממש לבכות ! בחיים שלי לא בכיתי ככה וגם בסעודת שבת היה איזה שיר שהזכיר לי את פולין ושוב בכיתי ובכיתי.. קיצור מה שאני מנסה להגיד זה שלכל אחד זה יגיע מתישהו, לי זה הגיע יום אחרי לך אולי זה יקרה ביום השואה או שנה אחרי או שנתיים אחרי! ואני בטוחה שדיברת כבר עם אנשים והם אמרו לך שזה שלא בכית זה לא אומר שלא כאב לך.. ואת לא מקשיבה להם ולא מאמינה למה שהם אומרים.. וגם אני עדיין בספקות.. אבל אולי זה נכון!

 

[paranoid android1]

אני יודעת.

אני יודעת שזה יגיע, זה כבר התחיל להגיע אבל זה קורה פה, בארץ ולא בפולין. וזה מה שמעצבן אותי כי הכל מגיע אליי רק בארץ ורק פה אני מתחילה לבכות על זה, אבל איפה כל זה היה בפולין? אני פשוט מרגישה שפספסתי משהו במסע, שזה הרס לי איזה חלק במסע. אבל אולי מצד שני, המסע זה לא רק שם, אולי המסע זה גם אחרי שחוזרים מפולין, ומה שקורה בארץ?! כנראה שיש לי עוד כמה שאלות ודברים לסגור עם עצמי..

 

[אזירפאל]

../images/Emo118.gifמישהי בפורום,

bloomy, אמרה משהו מאוד נכון: המסע עצמו הוא רק הקדמה. זה לא מתחיל ונגמר בו כי למען האמת זה לעולם לא יוכל להיגמר! נסי לחשוב על הדברים שכן הרווחת מהמסע ולא הפסדת ואיך את יכולה להשתמש בהם על מנת לזכור ולא לשכוח שום דבר ממה שקרה שם, כי אנחנו אלה שנשארנו, אחרי הכל. ועד כמה שזה יישמע יומרני, אנחנו כאן כדי להפוך את העולם למקום טוב יותר (גם, ואולי בעיקר, בדברים הקטנים).

 

[bloomy]

לא, לא, לא.

אני לא bloomy, אני עדי! וכן, המסע הוא באמת רק ההקדמה. עכשיו את בעצם נכנסת לאתגר האמיתי- לחיות. פשוט לחיות אחרי כל מה שספגת, ראית, והרגשת... ולפעמים קצת קשה לראות ברגע הראשון את מה שהרווחת, אבל תני לעצמך זמן, זה עוד יגיע. זה עוד יבוא.

 

[אזירפאל]

../images/Emo118.gifנעים מאוד, עדי ../images/Emo8.gif

 

[gold ayelet]

תקשיבי :

אצלינו הרב תמיד אומר המסע האמיתי מתחיל עכשיו כשהסתיים המסע לפולין ביום האחרון של המסע מתחיל המסע האמיתי...אתה משתנה אתה רואה דברים אחרת גם אני חשבתי על זה הרבה בפולין ומרוב שניסיתי לבכות לא הצלחתי להתרכז באמת.. עזבי אולי זה פשוט האוירה שהיתה.. נגיד בטרבלינקה כל אחת הסתובבה לבד ורק שם התחלתי באמת לקלוט ואפילו ירדו לי כמה דמעות.. כנראה שהייתי פשוט צריכה להתבודד ורק ככה להיכנס לזה (חבל שטרבלינקה היה יום לפני הסוף)

 

[אזירפאל]

../images/Emo118.gifלאלאלא.

כל אחד מתמודד עם המסע בדרך שלו. בכי הוא אולי דרכו של הקונצנזוס אבל זה לא בהכרח תקף לגבי כל אחד. ובכלל, עצם העובדה שאת מצטערת על זה ושזה מפריע לך - אומרת שכן אכפת לך, וזה אומר הכל. תני לזה קצת זמן, תחשבי על מה שראית וחווית. חלק מהדברים יתבהרו קצת יותר בהמשך.

 

[Pukipsey007]

../images/Emo24.gif ../images/Emo26.gif

קודם כל, ברוכה הבאה

שנית.. לוקח לכל אחד פרק זמן שונה עד שהחוויה שוקעת..לפעמים זה אחרי שנתיים שלוש [והייתי עדה למקרה כזה, כשבוגרת ביה"ס באה לספר לנו על המסע שלה והתחילה לבכות. היא אמרה שזו הפעם הראשונה שהיא בוכה בגלל זה] שלישית, האדם הוא יצור אנוכי, זה רק טבעי שלא תבטלי את עצם קיומך לגמרי לשמונה ימים. אף אחד לא מצפה ממך לעשות את זה.

 

[Lp Fairy]

לפני שאת תולה את עצמך...

תקשיבי מותק.. גם אני כ"כ ציפיתי לבכות המון לקחתי חבילות של טישו איתי... פעם אחת בכיתי..פעם אחת וזה היה בגלל סרט... כול לילה לעומת זאת הלכתי לישון עם דמעות בעיניים...אם זה געגועים ואם זה דברים אחרים...שלא קשורים בשקל לשואה... אבל בכול זאת הנושא כ"כ רגיש אצלי... איך לא בכיתי..? אין לי מושג... אבל אחרי כמה זמן נסענו ליד ושם ושם איכשהו הכול יצא לי..לא הפסקתי לבכות.. את פשוט עוד לא הבנת מה קורה לך שם מה את רואה...מה הולך שם... גם אני הייתי ככה... עם הזמן עוד יומיים שלושה עוד חודשיים שלושה עוד שנתיים שלושה זה יבוא לך... את פתאום תביני...אם זה יהיה בגלל סרט..בגלל משהו ששמעת משהו שחלמת...זה יבוא... וגם אם לא זה לא אומר כלום...מה שאת מרגישה זה מה שחשוב.. המסע עוד לא נגמר..הוא רק התחיל..

 

[paranoid android1]

טוב אז..

קודם כל תודה רבה רבה על התגובות.. חדשתם לי כמה דברים מאוד חשובים. אז הבנתי שהמסע שלי לא נגמר אחרי שחזרתי מפולין, אלא שהוא מתחיל רק עכשיו, הבנתי שזה שלא בכיתי שם לא מראה שאני חסרת רגישות, כי כן אני יכולה עכשיו להגיד בשיא הכנות, זה נגע בי! אני יכולה להגיד שעוד לא נחתתי מאז פולין, ושרק עכשיו אני מתחילה להרגיש את ההשפעה של המסע עליי. למרות שאני חנוקה מדמעות שלא יוצאות מאז שנחתתי, אני שמחה. אני יכולה להגיד שאני שמחה שיצאתי (משהו שלא הייתי בטוחה בו לפני כמה ימים ובעיקר בפולין). אני מקווה שאני אשתחרר מההרגשה הנוראית שיש בי מאז, ואצליח לחשוב ולהבין דברים מהמסע הזה.. תודה רבה לכם, באמת. אתם אחלה פורום!

 

[bloomy]

גם את אחלה בעצמך ../images/Emo140.gif

אני שמחה שהגעת לתובנות האלו. את יכולה וצריכה להיות שמחה, כי החיים ממשיכים, ולתור תמיד אחרי נקודת השבר זה לא הפתרון. גמאני אישית לא מרגישה שנחתתי. אני עדיין מרגישה טיפה מעופפת, אבל לאט לאט נעכל את הכל ונתאקלם מחדש. אל תדאגי חומד, יהיה טוף.

 

[רינתוש בלסר]

שלום..

גם אני הייתי בפולין וחזרתטי ב8.3 וגם אני לפני שטסתי חשבתי שאני אגיע לשם אני אהיה כולי בוכיה. אך כשהייתי שם גם אני בכיתי פעם או פעמיים במקומות שבאמת התחברתי אליהם. לדעתי את עדין לא הספקת לעכל את מה שהיה שם, ובגלל זה לא ממש ידעת למה לבכות. את לא צריכה להריגש אנוכית וחסרת רגשות,זכותך לחשוב על עצמך. זה שלא בכית על הנספים בשואה ה' יקום דמם..זה כנראה כי אולי לא הבנת את גודל הענין..שכמות כזו גדולה של אנשים נהרגו. בפולין וכשהגעתי לארץ גם אני התפלאתי על עצמי ..למה לא בכיתי.. אך עכשיו כשאני כאן אני מתחילה לעכל את מה שעברתי שם. מקווה שישתפר מצבך.