אהלן
קוראים לי איילת, ואני חיילת בת 21 כמעט. התחלתי להתמכר לאלכוהול לפני כמה חודשים טובים, מה שבהתחלה לא היה בהכרח התמכרות, אלא שתייה לעיתים קרובות (מאוד) ובהמשך זה התגלגל לשתייה יומיומית בקצב מטורף. זה הגיע למצב שאני תוקעת 5 שוטים לפחות של וודקה 40 אחוז לפני היציאה לבסיס, וממשיך בשוטים פה ושם במהלך היום כשאף אחד לא רואה. אם חשבתי שהסתרתי את זה כל כך טוב, כנראה שטעיתי- ובגדול. כל פעם רומזים לי שאני מסריחה מאלכוהול, ואפילו ההורים שלי מצאו איזה 80 בקבוקים של אלכוהול בארון שלי בחדר ש"חשבתי" שהסתרתי טוב. אני שיכורה ומסטולה כמעט כל היום, וזה מגיע למצב לפעמים שאני לא יכולה לשלוט בכמויות ואני מתחילה לדבר מוזר וללכת מסוחרר, ומסריחה בטירוף מאלכוהול לא משנה מה אני מנסה לעשות: להרחיק את הריח ע"י אכילה, עישון, מי פה, מסטיקים, רק שתדעו לכם שכלום לא עוזר! כל כך התרגלתי להרגשה של להיות מסוחררת כל היום שלפעמים אני פשוט לא שמה לב עד כמה אני יכולה להראות מוזרה ולא מובנת. פתאום התחילו להיות לי התקפי זעם, הספקתי לריב כבר עם 4 קצינים תוך שבוע כשאני צועקת מרימה את הקול ומתחצפת, לפעמים אני לא יכולה לשלוט בהתקפי זעם שישר אני מתחילה לאבד סבלנות ולהתעצבן, ויכולה להשמע מאוד וולגרית ואגרסיבית. כשאני לא תחת השפעת אלכוהול, או כשאני 3 ימים על אלכוהול רצוף (בשמירת שבת) נהיים לי תסמינים מאוד רעים של גמילה מאלכוהול, שהם: רעד, הזיות, בחילות, סחרחורות, ואדישות. לא מזמן מצאתי את עצמי חוזרת משבת בבסיס וישנה בסלון לבד בחושך, ומתחילה לקפוץ מכל "דמות" ותזוזה שאני שומעת. מצאתי את עצמי גם מאוחר יותר צועקת לאחותי דברים ש"ששמעתי" שהיא אמרה לי כביכול מלמעלה למרות שהיא הייתה ישנה באותו זמן. היו אף פעמים שהקאתי טיפות של דם, לפעמים יבש ולפעמים טרי. ההורים שלי יודעים על הבעיות שתייה שלי אבל הבעייה היא שהם לא כל כך מנטרלים את הבעייה מהשורש. אם לזרוק בקבוקים כל פעם שאני קונה לא אומר שמיד אחרי זה אני ארוץ לקיוסק לקנות בקבוק אחר. הם רוצים שאני אקבע תור לפסיכיאטר אבל הבעייה היא שהחרדות שלי כל כך גבוהות שאני פשוט מפחדת לצאת מהבית בלי האלכוהול. מאז שאיבדתי את כל מי שהיה מסביבי גם איבדתי את עצמי. אני מעדיפה להסתגר לבד כדי שלא ישימו לב שאני מוזרה ואלכוהוליסטית למרות שאני טיפוס מאוד חברותי. בקיצור, מה אני עושה? איך אני מפסיקה את ההרגל המחורבן הזה שסיגלתי לעצמי? שיהיה לכולכם יום מקסים, איילת.
קוראים לי איילת, ואני חיילת בת 21 כמעט. התחלתי להתמכר לאלכוהול לפני כמה חודשים טובים, מה שבהתחלה לא היה בהכרח התמכרות, אלא שתייה לעיתים קרובות (מאוד) ובהמשך זה התגלגל לשתייה יומיומית בקצב מטורף. זה הגיע למצב שאני תוקעת 5 שוטים לפחות של וודקה 40 אחוז לפני היציאה לבסיס, וממשיך בשוטים פה ושם במהלך היום כשאף אחד לא רואה. אם חשבתי שהסתרתי את זה כל כך טוב, כנראה שטעיתי- ובגדול. כל פעם רומזים לי שאני מסריחה מאלכוהול, ואפילו ההורים שלי מצאו איזה 80 בקבוקים של אלכוהול בארון שלי בחדר ש"חשבתי" שהסתרתי טוב. אני שיכורה ומסטולה כמעט כל היום, וזה מגיע למצב לפעמים שאני לא יכולה לשלוט בכמויות ואני מתחילה לדבר מוזר וללכת מסוחרר, ומסריחה בטירוף מאלכוהול לא משנה מה אני מנסה לעשות: להרחיק את הריח ע"י אכילה, עישון, מי פה, מסטיקים, רק שתדעו לכם שכלום לא עוזר! כל כך התרגלתי להרגשה של להיות מסוחררת כל היום שלפעמים אני פשוט לא שמה לב עד כמה אני יכולה להראות מוזרה ולא מובנת. פתאום התחילו להיות לי התקפי זעם, הספקתי לריב כבר עם 4 קצינים תוך שבוע כשאני צועקת מרימה את הקול ומתחצפת, לפעמים אני לא יכולה לשלוט בהתקפי זעם שישר אני מתחילה לאבד סבלנות ולהתעצבן, ויכולה להשמע מאוד וולגרית ואגרסיבית. כשאני לא תחת השפעת אלכוהול, או כשאני 3 ימים על אלכוהול רצוף (בשמירת שבת) נהיים לי תסמינים מאוד רעים של גמילה מאלכוהול, שהם: רעד, הזיות, בחילות, סחרחורות, ואדישות. לא מזמן מצאתי את עצמי חוזרת משבת בבסיס וישנה בסלון לבד בחושך, ומתחילה לקפוץ מכל "דמות" ותזוזה שאני שומעת. מצאתי את עצמי גם מאוחר יותר צועקת לאחותי דברים ש"ששמעתי" שהיא אמרה לי כביכול מלמעלה למרות שהיא הייתה ישנה באותו זמן. היו אף פעמים שהקאתי טיפות של דם, לפעמים יבש ולפעמים טרי. ההורים שלי יודעים על הבעיות שתייה שלי אבל הבעייה היא שהם לא כל כך מנטרלים את הבעייה מהשורש. אם לזרוק בקבוקים כל פעם שאני קונה לא אומר שמיד אחרי זה אני ארוץ לקיוסק לקנות בקבוק אחר. הם רוצים שאני אקבע תור לפסיכיאטר אבל הבעייה היא שהחרדות שלי כל כך גבוהות שאני פשוט מפחדת לצאת מהבית בלי האלכוהול. מאז שאיבדתי את כל מי שהיה מסביבי גם איבדתי את עצמי. אני מעדיפה להסתגר לבד כדי שלא ישימו לב שאני מוזרה ואלכוהוליסטית למרות שאני טיפוס מאוד חברותי. בקיצור, מה אני עושה? איך אני מפסיקה את ההרגל המחורבן הזה שסיגלתי לעצמי? שיהיה לכולכם יום מקסים, איילת.
זה באמת עושה טוב לשמוע... אממ דבר ראשון כן את צודקת זאת באמת בעיה קשה ולפעמים אני פשוט מתפעלת מעצמי איך אני מסוגלת לחייך בבוקר ולהיות כל כך מבסוטה (מבחוץ כמובן). הדבר השני שרציתי להגיד לך, שלפחות יש לי מזל שיש לי מודעות למה ולמה אני עושה את הדברים האלו. שכחתי לציין שאני סובלת מחרדה חברתית שהחמירה בחודשים האחרונים בעקבות ארועים שעברתי. כבר 5 שנים שאני סובלת מחרדה חברתית, עדיין מתפקדת יחסית נורמלי, היו לי הרבה חברים ואנשים שהקיפו אותי, חברה הכי טובה, חבר הכי טוב, בן זוג (טוב נו אפילו 2..חח) שהכל פשוט נעלם בבת אחת בגלל טעות מפגרות שעשיתי. אז כדי להתמודד עם הבעיות והחרדות, והסגירת דלתות מהצבא בפרצוף שלי על אף שאני סובלת, "לא השאירו לי ברירה" אלא לפנות למקלט זמין יותר ומרגיע רגעית. כן זה מטומטם אני מודעת, לא אני לא יכולה להפסיק לבד. אני חושבת שאני קודם כל צריכה לטפל כרגע בבעיה של החרדה הזו כי אם זה לא ישתפר בקרוב אני לא אוכל לעזור לעצמי, או לחילופין לצאת מהבית ולעזור לעצמי גם בבעית השתייה. אם היה לי פתרון למה לעשות הייתי אוזרת את כל הכוח שעוד נשאר בי ועוזרת לעצמי. אבל כדאי שקודם כל אני אפנה לפסיכיאטר שימליץ לי מה לעשות. תודה רבה על המספר טלפון אני חושבת שאני אשתמש בו בקרוב מאוד. בכל אופן, אני צריכה קו מחשבה יותר ברור עכשיו בנוגע למה לעשות עם הבעיות האלו (ואני מקווה שזה יהיה כשאני אהיה פיכחת