אובדן גדול../images/Emo10.gif
היי לכולם, מעולם עדיין לא הייתי שייכת לפורום הזה, אבל פתאום כך מתוך הרהור ושעמום פניתי לפורומים וראיתי שקיים פורום אשר מתאים בדיוק לי בימים נוראים אלה. אספר קצת על עצמי, אני בחורה בת 29 ושבעה חודשים, נשואה ואמא לילד מקסים, בהריון מתקדם (חודש תשיעי), אני מתגוררת מזה שנה וחצי בערך בארה"ב, אך העניין הוא רק לתקופה מאחר ובעלי עובד כאן. בארץ השארתי משפחה נהדרת, אמא ואבא, שלוש אחיות ואח, אנחנו משפחה מלוכדת אוהבת ודואגת, בשנה שעברה ביקרו אותי ההורים ושניים מאחיותי, והיה לנו נחמד מאוד. עכשיו לאובדן הגדול מכל, לפני כשלושה שבועות התבשרתי שאמא שלי הרגישה לא טוב ואושפזה בבית חולים, אמרו לי שלא לדאוג רק כאבי בטן, ובאמת מה יש לדאוג מכאבי בטן?! שאלתי איך מטפלים בזה ונאמר לי שעושים לה בדיקות, דיברתי איתה בטלפון, היא אמרה שיש לה כאבים וכאלה אבל כל הזמן דאגו לומר לי שלא לדאוג, מאחר ואני בהריון גם דאגו לי שאני לא יהיה במתח רב. אם הזמן העניין הפך מאופטימי לטרגי, אחותי צילצלה אל בעלי והודיעה לו שלאמא יש סרטן בכבד, מחכים כדי לדעת איזה סוג זה וכאלה, אבל שנדע ושכמובן הוא יידע אותי בצורה העדינה ביותר שאפשר, שוב מאחר שדואגים לי ההריון וכאלה, אני הגבתי בצורה יחסית מתונה, כאשר אני לא אדם רגוע בדרך כלל, אני לוקחת דברים בצורה לא קלה במיוחד, נודע לי גם שההורים שלי לא יודעים מהעניין וכמו כן אחותי הקטנה (17) עדיין לא יודעת. וכך המשכנו להמתין לתשובות מהבדיקות כדאי לשמוע את הבשורה שכולם קיוו שתהיה טובה, אך לא. אני פה יושבת לי מעברו השני של הים, ופשוט נמצאת בחוסר מעש, לא יכולה להיות עם אמא בשעות הקשות אשר עוברות עליה, ולא להיות עם המשפחה ולעזור להם, והדאגה הגדולה של כולם זה אני זאת שנמצאת מעבר לים, הרי אני בהריון לא???!!!!! לאחר בערך שבועיים וחצי של המתנה לתשובות, וככל הנראה מהבנתי ממרחקים הדרדרות במצבה של אמא, אבא דרש לדעת מה קורה איתה, ונאמר לו על ידי הרופאים מה שאנחנו ידענו, וכמו שאנחנו קיוונו כך גם הוא, שיהיה אפשר לטפל בנושא, אך יומיים לאחר מכן קרסו המערכות בגופה, קיבלתי טלפון הביתה מאחותי, ופשוט לא יכולתי להאמין, הילד ישן והבעל לא היה בבית, ואני נכנסתי להסטריה נוראית איך יכול להיות שאמא תמות ואני לא איתה, לא אוכל להיות בלוויה שלה ולשבת שבעה עם כולם, זה פשוט לא יכול להיות, לפחות שתחכה שאני אלד ואבוא להיות לידה, אבל הסוף המר הכריע לאחר יומיים נוספים, ואמא נפטרה, אני פה מעבר לים ללא המשפחה האוהבת ודואגת, לבד בלי לראות את אמא בפעם נוספת ואחרונה, והגרוע מכל של לא להיות בלוויה שלה, הפעם האחרונה שמלווים את האדם החשוב בחייך. אז ישבתי לי פה שבעה אני לבדי, ושם מעבר לים המשפחה החמה והדואגת כל הזמן התקשרו ודאגו שאני יהיה בסדר, ושאני אשמור על עצמי, ניסיתי להסביר שאני בסדר, אבל כולם התעקשו תשמרי על עצמך ועל העובר שלך, אבל אין אמא יותר אז איך אפשר לדאוג לעצמי עכשיו???? אני מאוד משתדלת באמת לדאוג אבל אתם אולי יודעים הגוף לפעמים בוגד בכך, אבל אני מאוד משתדלת כי איך אבא שלי אמר, בשום אופן לא חיים בעד חיים. אז אולי משהו יכול לעזור לי ולהגיד לי איך משלימים עם אובדן כזה גדול, איך משלימים עם מותה של אמא כל כך צעירה (51), שלפני שלושה חודשים ראיתי לאחרונה, כאשר הייתי בביקור בארץ לרגל חתונתו של אחי, אז איך משלימים עם כזה אובדן, איך???????? תודה על ההקשבה דגה
היי לכולם, מעולם עדיין לא הייתי שייכת לפורום הזה, אבל פתאום כך מתוך הרהור ושעמום פניתי לפורומים וראיתי שקיים פורום אשר מתאים בדיוק לי בימים נוראים אלה. אספר קצת על עצמי, אני בחורה בת 29 ושבעה חודשים, נשואה ואמא לילד מקסים, בהריון מתקדם (חודש תשיעי), אני מתגוררת מזה שנה וחצי בערך בארה"ב, אך העניין הוא רק לתקופה מאחר ובעלי עובד כאן. בארץ השארתי משפחה נהדרת, אמא ואבא, שלוש אחיות ואח, אנחנו משפחה מלוכדת אוהבת ודואגת, בשנה שעברה ביקרו אותי ההורים ושניים מאחיותי, והיה לנו נחמד מאוד. עכשיו לאובדן הגדול מכל, לפני כשלושה שבועות התבשרתי שאמא שלי הרגישה לא טוב ואושפזה בבית חולים, אמרו לי שלא לדאוג רק כאבי בטן, ובאמת מה יש לדאוג מכאבי בטן?! שאלתי איך מטפלים בזה ונאמר לי שעושים לה בדיקות, דיברתי איתה בטלפון, היא אמרה שיש לה כאבים וכאלה אבל כל הזמן דאגו לומר לי שלא לדאוג, מאחר ואני בהריון גם דאגו לי שאני לא יהיה במתח רב. אם הזמן העניין הפך מאופטימי לטרגי, אחותי צילצלה אל בעלי והודיעה לו שלאמא יש סרטן בכבד, מחכים כדי לדעת איזה סוג זה וכאלה, אבל שנדע ושכמובן הוא יידע אותי בצורה העדינה ביותר שאפשר, שוב מאחר שדואגים לי ההריון וכאלה, אני הגבתי בצורה יחסית מתונה, כאשר אני לא אדם רגוע בדרך כלל, אני לוקחת דברים בצורה לא קלה במיוחד, נודע לי גם שההורים שלי לא יודעים מהעניין וכמו כן אחותי הקטנה (17) עדיין לא יודעת. וכך המשכנו להמתין לתשובות מהבדיקות כדאי לשמוע את הבשורה שכולם קיוו שתהיה טובה, אך לא. אני פה יושבת לי מעברו השני של הים, ופשוט נמצאת בחוסר מעש, לא יכולה להיות עם אמא בשעות הקשות אשר עוברות עליה, ולא להיות עם המשפחה ולעזור להם, והדאגה הגדולה של כולם זה אני זאת שנמצאת מעבר לים, הרי אני בהריון לא???!!!!! לאחר בערך שבועיים וחצי של המתנה לתשובות, וככל הנראה מהבנתי ממרחקים הדרדרות במצבה של אמא, אבא דרש לדעת מה קורה איתה, ונאמר לו על ידי הרופאים מה שאנחנו ידענו, וכמו שאנחנו קיוונו כך גם הוא, שיהיה אפשר לטפל בנושא, אך יומיים לאחר מכן קרסו המערכות בגופה, קיבלתי טלפון הביתה מאחותי, ופשוט לא יכולתי להאמין, הילד ישן והבעל לא היה בבית, ואני נכנסתי להסטריה נוראית איך יכול להיות שאמא תמות ואני לא איתה, לא אוכל להיות בלוויה שלה ולשבת שבעה עם כולם, זה פשוט לא יכול להיות, לפחות שתחכה שאני אלד ואבוא להיות לידה, אבל הסוף המר הכריע לאחר יומיים נוספים, ואמא נפטרה, אני פה מעבר לים ללא המשפחה האוהבת ודואגת, לבד בלי לראות את אמא בפעם נוספת ואחרונה, והגרוע מכל של לא להיות בלוויה שלה, הפעם האחרונה שמלווים את האדם החשוב בחייך. אז ישבתי לי פה שבעה אני לבדי, ושם מעבר לים המשפחה החמה והדואגת כל הזמן התקשרו ודאגו שאני יהיה בסדר, ושאני אשמור על עצמי, ניסיתי להסביר שאני בסדר, אבל כולם התעקשו תשמרי על עצמך ועל העובר שלך, אבל אין אמא יותר אז איך אפשר לדאוג לעצמי עכשיו???? אני מאוד משתדלת באמת לדאוג אבל אתם אולי יודעים הגוף לפעמים בוגד בכך, אבל אני מאוד משתדלת כי איך אבא שלי אמר, בשום אופן לא חיים בעד חיים. אז אולי משהו יכול לעזור לי ולהגיד לי איך משלימים עם אובדן כזה גדול, איך משלימים עם מותה של אמא כל כך צעירה (51), שלפני שלושה חודשים ראיתי לאחרונה, כאשר הייתי בביקור בארץ לרגל חתונתו של אחי, אז איך משלימים עם כזה אובדן, איך???????? תודה על ההקשבה דגה
ליאת.