אובדן על כל סוגיו

[מיכל@בר]

אובדן על כל סוגיו

בכמה הודעות שנכתבו לאחרונה, דובר על איזה הבדל בין אובדן לאובדן. מי שאיבד את אחד ההורים, נראה לו שהסביבה מקבלת את זה כדבר טבעי ולא מבינה את עוצמת הכאב, לעומת אובדן של ילד או של אנשים צעירים. חשבתי על האבחנה הזו, עד כמה היא שגויה, עד כמה כל אובדן הוא בעל משמעות, בעל משקל למי שאיבד... כל אדם שמחוברים אליו בכל דרך שהיא, הולך לעולמו, משאיר אחריו חלל גדול שנפער בנשמה. גם הורים מבוגרים שנפטרים, גם הורים לא מבוגרים שנפטרים, משאירים אחריהם בנים מיוסרים, עמוסי רגשות אשם, נותרים עניינים בלתי פתורים, נותרת האהבה שהיתה ועודנה. נותרים חסרים, כמו אחרי כל אובדן. אני חושבת שחלק מתגובות הסביבה נובעות מהעניין ה"טבעי". שכך סדרי העולם. הורים מתים ראשונים, ואחריהם הדור הבא וכך הלאה. ונכון שסדרי העולם מתהפכים כאשר הורים קוברים את בניהם. ונכון שכאשר אדם צעיר נעלם מהעולם מייד חושבים שיכול היה עוד לחיות שנים רבות ולהספיק, לעומת אנשים מבוגרים שכבר חיו את חייהם. אבל בלי להתייחס לסדרי העולם האלה, כל אובדן הוא אגרוף בבטן הרכה, אין קשה יותר או קשה פחות. אין אובדן משמעותי יותר או פחות. כל אובדן הוא אובדן. כל מי שנותר מאחור מתחיל לחיות עם הבור הזה בבטן, בדרכו.

 

[דבוריק]

מאוד מזדהה עם דברייך

אבי נהרג כשהייתי בת 5 ואז הרגשתי יותר בושה מחוסר. סבא וסבתא גידלו אותי והיו הורים לכל דבר. אמא היתה שבר כלי. אחותי נולדה חודש אחרי שהוא נהרג ותארי לך איך היא יכלה לתפקד... היום אני מרגישה את החוסר שבלהכיר אותו. מי היה בכלל האיש הזה שהביא אותי לעולם? שנים שנים חלמתי שאני צריכה לבחור בינו לבין אחותי שנולדה חודש אחרי מותו. כשאמי נפטרה אחרי מחלה קשה לפני מספר שנים ההרגשה היתה שונה. היתה לנו מערכת יחסים לא פשוטה, אבל בזמן מחלתה הצלחנו לשוחח (לא מספיק) ולומר דברים זו לזו. כשהיא נפטרה הרגשתי כמו ילדה יתומה. עד היום אני נורא מתגעגעת אליה, וכשנזכרת בה נותנת לעצמי לבכות ולהצטער על שהיא לא כאן. גם אותה לא הכרתי מספיק. כלומר, הכרתי אותה אבל היום אני מכירה אותה אחרת ומרגישה שהייתי רוצה איתה אחרת ממה שהיה... אני גם חושבת שנורא תלוי במערכת היחסים שהייתה לפני כן. הרבה פעמים כשהיחסים קשים ומורכבים בחיים, קשה עוד יותר אחר כך. נכון, מיכל, כל אובדן הוא אגרוף בבטן וטלטול קשה. ובגלל האובדנים הקודמים אני חיה בחרדות לא קטנות כלפי הקרובים אליי וגם זה חלק מלאבד. מדבורה

 

[מיכל@בר]

אני כל כך מבינה את החסר בלהכיר

את מי שהיה אבא שלך. מבינה מאד גם הרגשת היתמות שלך, אחרי מות אמא. את הגעגועים אליה, את העצב הגדול הזה. גם אני כך, בדיוק, מרגישה עם החסר של אמי, שאיתה היו לי גם יחסים לא פשוטים. ואולי יש צדק בדברייך שככל שמערכת היחסים סבוכה יותר, כך היא קשה לאחר מות.. ויש לי אליך שאלה: למה הרגשת בושה אחרי שאביך מת?

 

[דבוריק]

הרגשתי בושה כי

בגן חובה, בכיתה א´ וגם אחר כך - לכל הילדים יש אבא ולי אין. זה היה כמו נכות. המורה אמרה לי פעם "אני רוצה לראות את ההורים שלך" ואני פרצתי בבכי, כי לא היו לי הורים. היתה רק אמא, וגם היא לא תפקה מי יודע מה. גם בזמננו (תחשבי על שנות החמישים) לא דיברו על זה. לא בחוץ ובוודאי לא בבית. בבית החביאו והסתירו מתוך כוונות טובות כמובן. ואני, הקטנה, לא הבנתי כלום. למה הוא איננו? לאן נעלם לי? (אמרו שנסע רחוק.. וכל השטויות האלה) גם לא היה את מי לשאול. כל פעם שהזכירו אותו היו דמעות, ומיד אמרו "ששש..." מחשש שאשמע משהו. אז תארי לך - גם איננו, וגם אין עם מי לדבר. היום זה אחרת. לא שזה עושה את העניין לפחות כואב, אבל לפחות מסבירים ומדברים.

 

[דבוריק]

תפקה = תפקדה

 

[מיכל@בר]

הבנתי עכשיו למה התכוונת.

קשה לי לתאר איך זה לגדול בלי אחד ההורים ורק לשמוע עליו סיפורים ולראות תמונות ולדעת שכך היה נראה.. ובעצם, במובן מסויים איבדת גם את אמך שלא חזרה לתפקד כאותה אם שהיתה. בני כתב שעד היום משונה לו לשמוע את המילה "אבא", כמו סתם אחת (קשה לכתוב שם כזה..) שגם לה המילה "אבא" זרה.. גם את מרגישה ככה?

 

[עזרה@ראשונה]

ברכות לרגל העידן החדש ../images/Emo77.gif

הנה סוף-סוף ההוכחה, שבהחלט אפשר לרשום פה הודעה של ממש - או אפילו ארבע הודעות רצופות עם תוכן - בלי כל ה"יקר", "יקרה", "יקירה", "יקרה אחת", "יקרה שכמוך", "מדהימה", "ענקית" וכל שאר הג´אנק המלאכותי, המזוייף, והמיותר הזה. יש הרי איזה כללים מינימליים שראוי לשמור עליהם בהתנהלות ובכתיבה בפורום אינטרנט, וטוב שה´גינונים´ ההם, שנלקחו כמו מז´אנר שיחות הסבתא עם הנכד ("יקר", "יקרה", "יקרה אחת") או מז´אנר הפרח´ות ("מדהימה", "נהדרת", "מקסימה", "ענקית") - נעלמו סוף-סוף כאילו לא היו. מאוד רצוי שגם האחרים יפנימו את השינוי החיובי הזה.

 

[stam ahat]

כל מילה יותר נכונה מהקודמת לה

גם אובדן של הורה מבוגר, או ידיד, או קרוב משפחה מרוחק, הוא כואב, והוא קשה, ואיך אמרת? הוא "אגרוף בבטן הרכה". העניין של הקושי, לדעתי, הוא ברגשות האדם הספציפי שאיבד את קרובו, וביחס של הסביבה אליו. אם אדם אינו מסוגל להמשיך בחייו הלאה, ומקרין חולשה רבה, נראה שהאובדן יותר קשה לו, לעומת אדם שנופל על הרגליים, וממשיך הלאה, יחד עם כל הכאב בזה. לפני מספר חודשים בן-דודי בן ה11 איבד את סבו, ומלבד מספר דמעות, כשהוא שמע את הבשורה הנוראית, הוא נמנע מלהתיחס לנושא, ולא הראה סימנים שמשהו השתנה - במהלך כל השיבעה הוא שהה אצלנו, והוא כמעט ולא התייחס לעובדה שסבו נפטר לפני ימים אחדים, למרות שהוא היה קרוב אליו מאוד. אך ברור שילד אינו יכול להתעלם מאובדן אדם קרוב אליו, לדעתי הוא פשוט בחר להפנים את כל הרגשות שלו, אולי בניסיון להעלים את הכאב, משום שבאופיו הוא ילד מופנם ושקט. כמובן שיחס כזה גרם למחשבות, אפילו שלי לעיתים, שהאובדן הרבה פחות קשה לו, הרבה פחות כואב, שמותו של הסב לא נוגע לו, ולכן הוא מתעלם ממנו. לקח לי קצת זמן להבין, שבדרכו שלו, מותו של הסב כואב לו מאוד, אפילו יותר מהשאר, משום שהוא הפנים את כל רגשותיו, ולא שוחח על הנושא עם איש. סתם אחת.

 

[נ.תהילה]

את יודעת מיכל,

העלית קטע נורא חשוב שרק מזמן חשבתי עליו. קצת רקע: בשיעור אנגלית קבלנו מטלה לקרוא כתבה מתוך מבחר רב מאוד של כתבות, ולעשות עליה עבודה. אז אני בחרתי כתבה ששמה "היום בו אתה לא ילד של אף אחד". הכתבה הזו מדברת על אובדן הורה בכלל, ומתמקדת ברגע בו ההורה השני שלך מת, בגיל יחסית מבוגר- וכל הנלווה לכך. אז היה שם משפט חשוב מאוד, אולי המשפט מפתח, שעורר בי הרבה חשיבה: "משום מה, מכיוון שטבעי שהורה מבוגר נפטר, החברה מצפה ממך "להתגבר על זה" במשך שבועות ספורים. אינך מקבל סימפטיה במקרה כזה, כמו שמקבלים באובדנים אחרים". זה נראה לי הקטע הכי קשה. אודה ואבוש, שאני- לפני שקראתי את הכתבה, לא ייחסתי לאובדן הזה חשיבות רבה, מכיוון שזה היה נראה לי אובדן טבעי ומובן. אבל הסתבר לי, שזה לא ככה בכלל...

 

[מיכל@בר]

מסתבר שמה שלאחד נראה טבעי

לשני זה לא כל כך. ובכלל, מהצד הדברים נראים שונים. עד שאתה לא עובר אותם, אתה יכול רק לתאר איך זה.. וההבדל בין לתאר ובין לחוות, הבדל ענק הוא. אני חושבת שהרבה, כמוך, תהילה, מבינים דברים בצורה שונה אחרי שהתנסו בעניין הזה של אובדן. כבר כתבתי כאן פעם, שאחרי מותו של יורם לא האמנתי שמוות של מישהו עוד יזיז לי בכלל. ואחרי שאמי נפטרה, בגיל שבו אנשים מתים, ראיתי שזה לא פשוט כל כך, והכאב תוקף בעוצמות עד היום. ואין קשר בין הדברים, בין האובדנים. כל אחד, והכאב המתועל אליו. ככה אני מרגישה.

 

[tear]

בעיני אבדן הוא אבדן

הכאב הוא כאב, והרי אין מודד לכאב. כשמאבדים אדם היקר לליבך אכן נפער הבור השחור וגעגועי אין קץ.

 

[אוזן רגישה]

אבחנה או השוואה? לי יש מכאן מסקנה

שלהשוות, במובן הכואב, זה בסיס לא ממש טוב. לא השוואה בין ילדים ולא בכאב ולא ברכוש, רק השוואות של סוג יין או נוף מרהיב, כאלו שהן טעם אישי ולא מזיק. צדקת מיכל, אין אבחנה באובדן.

 

[dj soul]

צודקת

לי למשל קרה מקרה כזה... סבתא מצד אמא שלי גרה בחו"ל, אני הייתי הרבה יותר קשורה אליה ואהבתי אותה, וסבא שלי מצד אבא גר בארץ, אליו בכלל לא הייתי קשורה, שנהם נפתרו כמעט באותו זמן, בגלל שלא ראיתי את סבתא שלי המון זמן, וכבר התרגלתי שהיא כבר לא קרובה אלינו (מבחינת מקום), זה לא היה שוק בשבילי משום מה, אפילו לא בכיתי כשסיפרו לי, רק לא האמנתי, וכשהלכתי לאזכרה של סבא שלי, כמעט הורדתי דימע, אולי בגלל המקום או לא יודעת מה... אני חושבת שכל אובדן הוא קשה, אבל ברגע שלא רואים בן אדם שנפתר המון זמן, אז זה קצת פחות כואב, אולי בגלל שלא מאמינים. אני בכלל מוזרה, כשזמרת אהובה עלי נהרגה, בכיתי ממש חזק בערך שבוע, למרות שאותה בחיים לא ראיתי במציאות, אבל ברגשתי שאני קשרוה אליה נפשית. הממ... מה קורה לי...

 

[edn]

כל אובדן כואב

מבינה את מה שאתם אומרים אני את אמא שלי לא הכרתי, ואני לא יודעת עליה דבר כי אין לי גם את מי לשאול, אצלנו הכל שושו ולפעמים אני חושבת (למרות שזה ממש מגעיל) מה עדיף להכיר או לא. וכן גם ההתקשרות לאנשים אני לרוב מעדיפה להמנע מהפחד לאבד..