היי שוב
היי אלין,
קראתי את כל מה שכתבת, תודה על שאת משתפת וגם מרחיבה. קודם כל, אין ספק שאת נמצאת בקושי גדול. בטוח שעם עייפות גדולה מאד, מתח מצד כל אחד מכם, השיגרה וגידול ילדים, עבודה, טיפול בבית וגם בנסיכה החדשה לא קלים בכלל. תינוק קטן מחזיר את בני הזוג קצת אחורה. מכך שעם בנות גדולות אני מתארת לעצמי שיכולת לצאת עם בעלך הרבה ולבלות יותר- את בעצם "תקועה" בבית, נכון, עם כל האהבה בעולם, אבל חנוקה. אי אפשר שלא להבין אותך.
מהצד השני נמצא בעלך, שחייו התנפצו לרסיסים והוא שרוי באבל עצום על בנו, ואין ספק שהוא עדיין כאוב מאד למרות שמנסה להגיע לשיגרה איתך וביצירת בית משותף וילדה משותפת. בנוסף, עם כל הקושי, פתח עסק וטרוד ממש בעניינים האלה לא פחות. מהבחינה הזו, מאחר ואת לא עובדת כרגע, צריך להבין שמדובר גם בלחץ עצום, כי כל האחריות היא עליו להוכיח את עצמו ולדחוף קדימה את עצמו בשביל שניכם.
כל הכבוד לך, בראש ובראשונה על שאת מנסה להתמודד עם המצב המאד לא פשוט הזה ונראה שאת מוותרת על המון דברים בשבילו. את לא מוסיפה עליו, מנסה לא להקשות עליו אבל מצד שני את גם זקוקה ל"תחזוק" שלך ושל הקשר שלכם. כאן מגיע הקושי, שכשאת צריכה את החום והפרגון- הוא לא מגיע ממנו.
עם הכל, שני דברים שאשמח לשאול לגבי מה שכתבת, שאולי קצת יחדדו יותר:
1- כתבת בשורה הראשונה "מאז בעלי מקשה לעצמו את החיים". אשמח אם תוכלי להסביר את זה, כי הניסוח מרגיש לי שאינו משתמע לשני פנים. מהצד שלי כקוראת הייתי מצפה שתכתבי שלבעלך קשה מהחיים עצמם. מדוע הוא "מקשה לעצמו"? האם החיים לא קשים לו גם ככה? את ממשיכה לכתוב שקשה לו להיות שמח ומאושר. אני מנסה לשאול איך הוא יכול להרגיש ככה כשהוא באבל. האם הכאב הזה יכול פשוט להיעלם לו, או לשכוך אחרי שנתיים? אני ממש לא בטוחה בזה. ככל הידוע לי, יש הרבה מקרים שאנשים באבל חשים רגשות אשמה עצומים על כך שהם כביכול ממשיכים את החיים ומוצאים סיבה להיות מאושרים אחרי מה שקרה. אני לא יודעת אם מה שאת מתארת כאן הוא חלק מהסיבות, אבל אם ארשה לעצמי רגע לנחש, הוא עושה מאמצים מאד חזקים כדי שלא להתפרק לידך, לפחות משתדל מאד. יכול להיות שבתקופה האחרונה דברים נוספים מעיקים עליו עם הקושי של פתיחת העסק והוא לא יכול "לזייף" אושר, חיבוק וחום כפי שאת מצפה.
2- זה מה שמוביל אותי למה שכתבת בהמשך: "אני מצפה שבעלי יעשה זאת ולא זרים"- יש בעיה מאד קשה עם הנושא של ציפיות. יש לך ציפיות כי בעצם, התרגלת לזה ("כי הוא תמיד פרגן ואהב וחיבק ונישק" בציטוט שלך), והיום הם לא מתממשים. את לא מבינה למה פתאום כל מה שהתרגלת אליו הסתיים לו (אולי זמנית, אולי לתמיד).
מה שכרגע חשוב לי לשאול הוא איפה את מסכימה להתפשר ואיפה יהיה לך קשה. כמו כן, את מוזמנת להציע מספר פתרונות ביניים לאיך לקבל את החום והחיבוק ממנו. נראה שבין השורות, יש לך גם איזו שהיא ציפיה שהוא יהיה זה שייזום את המגע. ברגע שהוא הפסיק, היה לך קשה עם זה, אבל התחלת ליזום, אבל היוזמה הזו שלך קשה לך (גם כי לא התרגלת לזה, אולי זה גם עניין של חינוך ותרבות מסוימים שהגבר אמור להוביל את הקשר או משהו כזה, לדוגמא). יש בך איזה שהוא רצון שהוא יחזור להפגין אהבה או ייזום את המגע הזה איתך.
פתרון אחד שאני יכולה להציע הוא להחליט שאת לוקחת מכאן את הפיקוד על כך עד שהוא יתרגל וייזום גם בעצמו- ולא משנה הסיבה שתהיה. בצורה הזו, למשל, את יכולה להחליט שכדי שיהיה מגע ביניכם את תהיי זו שצריכה ליזום את המהלך ולקוות שמתישהו הוא יחזור לזה.
אפשרות לדוגמא להגיע לזה היא לעשות ביניכם איזה שהוא תרגיל, לדוגמא. שכל אחד יכתוב לשני שלושה דברים שחשוב לו שהצד השני יעזור לו בזה. כשאת כותבת את הבקשות שלך, כתבי ברור, בצורה מאד מפורשת. לא "אני צריכה יותר מגע וכו'", אלא "הייתי שמחה שנלך כל יום לישון מחובקים" (לדוגמא). לא לכתוב כללי.
סליחה שאני כותבת קצת קצר עכשיו, אבל אשמח לשמוע ממך
אם תרצי, אשמח להרחיב בהמשך
ונוס
