giovanni 85
New member
אובד עצות.
היי. בן 22. הוריי התגרשו בגיל 18. אני מחשיב את עצמי כבחור חזק. מאז אפילו. אבל כלום לא הכין אותי למה שחוויתי היום. סיפור הרקע הוא כזה. עד גיל 18 היינו משפחה אמידה + , מצבנו הכלכלי היה מצויין. שני עסקים בבעלותינו, שיפצנו את הבית. הכל נראה מבטיח. האב התמכר להימורים, נכנס לחובות. עיקולים על הבית, הרכב, וגולת הכותרת. הוא פתח את כ-ל החסכונות שלי לעתיד, הימר בהם, ובחצי מהחסכונות של אחותי, אני נשארתי ללא אגורה אחת שחוקה בחסכונות שלי. ההורים מתגרשים בצורה מכוערת מאד. אבא עובר דירה מדיי שנה, נכנס לחובות גדולים מאד. ובמשך כשנה וחצי לווה ממני קרוב ל5000 שקלים, שאותם כל פעם מבטיח להחזיר. שקל לא ראיתי. דמות של אב בחיי הצבאיים/שנות העשרה המאוחרות, לא הייתה לי. וקשה לי לתאר עד כמה היא חסרה לי. קשה לי להאמין שמישהו מבין עד כמה זה מתסכל לראות אב ובן מאושרים הולכים להם יחדיו בקניון, או אב מאושר מצלם את בנו בטקס סיום קורס בצבא. לי לא היה את כל זה. ושוב, זו הפעם הראשונה שאני מעלה משהו מזה על הכתב מאז שהם התגרשו. כל כך קשה לי עם זה. נחזור להיום בצהריים. אבא מתקשר ומבקש (שוב), כסף, 600 שקלים. הוא חייב לפני שמעיפים אותו מהדירה לטענתו. ואני (שוב) מתחמק בלשוני, מנסה להתפתל, להיחלץ מזה. לא עוזר. הוא מתקשר לאחותי הקטנה, מצליח להוציא ממנה את ה250 שקלים היחידים שהיא אספה כדי להינות בחופש הגדול. שנינו ירדנו לשיחה עם אמא. אמא כעסה, אמרה שלא לתת לו, שרק ככה הוא ילמד. אבל כאן נכנס הקונפליקט של הבן ששומע את אבא שלו שעומד לעוף מהדירה, למרות שהוא יודע שהוא כנראה עובד עליו והכסף יילך למשהו אחר. אבל לראות את האחות בוכה בגלל זה שבר אותי. נסעתי והוצאתי 750 שקלים. 500 נתתי לו, ו250 החזרתי לאחותי. אני לא מוכן שהחופש הגדול שלה יילך ככה. אני אובד עצות. המצב לא נראה גרוע כל כך אף פעם. יושב פה עם דמעות בעיניים, ולכן גם הכתוב לא כל כך מסודר. מקווה שתסלחו לי.
היי. בן 22. הוריי התגרשו בגיל 18. אני מחשיב את עצמי כבחור חזק. מאז אפילו. אבל כלום לא הכין אותי למה שחוויתי היום. סיפור הרקע הוא כזה. עד גיל 18 היינו משפחה אמידה + , מצבנו הכלכלי היה מצויין. שני עסקים בבעלותינו, שיפצנו את הבית. הכל נראה מבטיח. האב התמכר להימורים, נכנס לחובות. עיקולים על הבית, הרכב, וגולת הכותרת. הוא פתח את כ-ל החסכונות שלי לעתיד, הימר בהם, ובחצי מהחסכונות של אחותי, אני נשארתי ללא אגורה אחת שחוקה בחסכונות שלי. ההורים מתגרשים בצורה מכוערת מאד. אבא עובר דירה מדיי שנה, נכנס לחובות גדולים מאד. ובמשך כשנה וחצי לווה ממני קרוב ל5000 שקלים, שאותם כל פעם מבטיח להחזיר. שקל לא ראיתי. דמות של אב בחיי הצבאיים/שנות העשרה המאוחרות, לא הייתה לי. וקשה לי לתאר עד כמה היא חסרה לי. קשה לי להאמין שמישהו מבין עד כמה זה מתסכל לראות אב ובן מאושרים הולכים להם יחדיו בקניון, או אב מאושר מצלם את בנו בטקס סיום קורס בצבא. לי לא היה את כל זה. ושוב, זו הפעם הראשונה שאני מעלה משהו מזה על הכתב מאז שהם התגרשו. כל כך קשה לי עם זה. נחזור להיום בצהריים. אבא מתקשר ומבקש (שוב), כסף, 600 שקלים. הוא חייב לפני שמעיפים אותו מהדירה לטענתו. ואני (שוב) מתחמק בלשוני, מנסה להתפתל, להיחלץ מזה. לא עוזר. הוא מתקשר לאחותי הקטנה, מצליח להוציא ממנה את ה250 שקלים היחידים שהיא אספה כדי להינות בחופש הגדול. שנינו ירדנו לשיחה עם אמא. אמא כעסה, אמרה שלא לתת לו, שרק ככה הוא ילמד. אבל כאן נכנס הקונפליקט של הבן ששומע את אבא שלו שעומד לעוף מהדירה, למרות שהוא יודע שהוא כנראה עובד עליו והכסף יילך למשהו אחר. אבל לראות את האחות בוכה בגלל זה שבר אותי. נסעתי והוצאתי 750 שקלים. 500 נתתי לו, ו250 החזרתי לאחותי. אני לא מוכן שהחופש הגדול שלה יילך ככה. אני אובד עצות. המצב לא נראה גרוע כל כך אף פעם. יושב פה עם דמעות בעיניים, ולכן גם הכתוב לא כל כך מסודר. מקווה שתסלחו לי.
