התבטאות חריפה-
אני ממליצה לך בחום להחליף את הקלינאית אלא הוכיחה שיפור במשהו שחיוני לילד.
ראשית כל עצם האמירה :"הוא לא אוטיסט אל תדאגי"
(למה שלא יהיה?) מעידה על בורות ואטימות.
אוטיסט זה לא רע או טוב- זה מה אדם עושה עם רגישות ודרך מחשבה שונה, מה גורם לו אושר ומה מאפשר לו גישה לעצמו. לא לאחל למישהו להיות אוטיסט זה נורא כי זה מציג גישה קבועה ואטומה לכל מה שאוטיסטים מנסים לקחת ממנו תפנית של 180 מעלות. מעבר לזה כנראה שאין קו חד וברור שתוחם בין כאן לשם.
לי יש ניפנופי ידיים ואין לי קשר עין ועדין אני יכולה לעשות הרבה דברים שאנשים אחרים על הקשת לא יכולים ולא אובחנתי רשמית (בעיקר בגלל שכרוך בעירוב המשפחה) - אז האם אני אוטיסטית או לא ? .
עוד משהו וזה הדבר שממש גרם לדם שלי לרתוח -
הילד שלך *בסדר גמור* - מה שמפחיד בתגיות האלה שמרגע שמניחים שילד מסוים "מיוחד" מתחילים לעקוב אחרי כל תנועה ומילה שלו בשבע עיינים ולשאול , האם זה נורמלי האם זה נורמלי האם זה נורמלי? . את יודעת , עשו בחינה כזו בבית חולים פסיכאטרי בו כמה אנשים בריאים לגמרי התחפשו לחולי נפש וכל התנהגות שהייתה נתפסת לגמרי במנעד האנושי - נתפסה כחשש להתנהגות פארנואידית , חשדנית, כפייתית ועוד.
אז הנה , בואי...
אני אספר לך משהו. כשבן הדוד שלי שהוא לא אוטיסט אולי רק קצת מופרע קשב היה בגיל הזה הוא היה אוהב שקוראים לו ספרים והיה מדובב את הדמויות, הוא היה מבקש שיקראו את הספרים שוב ושוב גם עד כדי 15 פעמים, הוא היה חוזר גם אחרי כל המשפטים בכל התוכניות שהוא אהב מילה במילה בעיקר אם זה היה על המסך.
גם אני הייתי ככה, וחזרה כזו היא מהנה, היא מאפשרת להדהד את הדמות , היא החלק היצירתי שאצלנו המבוגרים מתקשר איכשהו לחוסר מקוריות ויצירתיות. להפך- זה כמו קאנון וזה גם מבטא כל פעם צבע אחר.
ולרגע תחשבי על מה שאמרת על הצבעים- יש לו אובססיה לצבעים.
את יודעת למה זה מוזר? כי אלה צבעים. מי נדלק על צבעים.
אבל על בובות ברבי? וכדורגל? ושוקולד וניל? ואיסוף פוגים? ...
אז הוא נתפס על צבעים וזה נהדר ויכול לשמש אותו בכל כך הרבה לעתיד.
אז למה לא לתת לו להתנסות, להתפרע על זה ? זה הרצון שלו.
את יודעת מתי זה יכול להיות בעייתי? אולי ונדיר ש... כשמשפיע ממש עד רמה שבה אי אפשר וזה פוגע בצרכים אחרים. אם הוא לא אוהב צבעים מסוימים ורוצה להתרחק מהם- למה לא?
(בגילו סבלתי מסחרחורות ובחילות מהצבע סגול וזהב עד היום משרה בי חוסר נוחות קיצוני).
אם הוא רוצה חדר בגוון אחד למה לא ? אם הוא נהנה לאכול רק גוון מסוים וזה לא מזיק בריאותית למה לא ? אם הוא רוצה לצבוע ולצייר את כולם בגוון שלו וללבוש צבעים מסוימים - למה לא ? עכשיו זה הגיל שלו וההזדמנות שלו יותר מגילאים אחרים להשתובב, להגשים את כל החלומות .
באיזה עוד גיל הוא יוכל לבוא לגן בחליפה של גיבור על סתם ככה ולהשתגע עם הדמיון ? . למה זה לא בסדר? למה זו אובססיה ולא חקירה טבעית של דברים?.
צבעים זה דבר מאוד אמוציונלי -
בחלק מהמקרים אפילו בתקשורת משלימה עם א"ס לא מילוליים משתמשים בהם כסימנים. הם מעבירים רגשות, קשורים לטעמים ולחוויות ואפילו למגע פיזי (כחול זה מים קרים , השמים, גשם ,שלוליות והים... למשל).
אז תני לו לשמוח , תני לו להתאבסס ותנסי להתערב כשזה באמת משהו שאפשר למדוד "שמזיק" ולא לפחד מכל תנועה יצירתית שלו.
