אודליה. יום הולדת שמח ומאושר ובשאר ימות השנה
יום הולדת שמח אודליה. אושר וחיים טובים כפי שאת רוצה לממש.
העולם נהייה כל כך חומרני. גם אני נפלתי לקשרי הפייסבוק, לפירסום העצמי. אבל
את תמיד יצרת לי מין שכבת ערפל לא מובנת של בין לבין, בין העולם הזה לעולם רוחני יותר שמוותר על הדברים הפיזיים, החומרניים, המוחשיים. כשם שאת אמיתית וישנה, צוחקת בוכה מרגשת ונרגשת גם אני משתתף בזה. יש עירבוביה של מוחשיות עם רוחניות וזה מה שהיפה. ולמרות שאני יודע עליך רק מספר פרטים כמספר האצבעות, את משרה בי את הרוחניות והחופש לחפש עוד, דברים שקרובים לידועים כבר בחמש אצבעותיי, לדברים הקטנים והגדולים שאני עדיין לא יודע עליך. לפנטז על דיבור איתך וישיבה במסעדה. לדבר איתך גם בלי חומר מוחשי. לחשוב עליך בלי הגבלה וגבולות. למרות שכרגע, לפגוש אותך, במציאות אני לא צריך כי יש לי משפחה נפלאה. אבל אהבה היא החלק הלא מציאותי.
במציאות גם שמחתי לראות את ילדיך הדומים לך בעמודים שלהם בפייסבוק. במבנה הפנים והגוף הצנום, כמו הצילום האחרון של בתך שעומדת על קצה המצוק בטיולה בעולם. כמו אותו זיכרון שאת בתיכון בין 1980 עד 1982 עומדת בתחנת האוטובוס. אפילו מבלי לדעת רשמית לפחות בחלקם, שאלו ילדיך בגלל שאת נעלמת בכוונה או לא מכל רישום שם ומאתרי רשת חברתית אחרת. וטוב לי שאת מסתתרת כי אז את נסתרת יותר... ואולי את עובדת במקום שצריך להסתתר ולא להתבלט.
אז ראית אותך במפגש המחזורים. "קראתי" לך לאחר מכן האישה בירוק בגלל צבע החולצה שבחרת ללבוש באותו הערב. גם עוד 20 שנה בלי מצמוץ אוכל לתאר את הבגדים שלבשת אז. חולצה ירוקה עם מין כפתורים ליד הכיס. מכנסיים לבנות. סנדלים יפות ועדינות. שעון שחור לבן. הכל משולב. אצבע נוספת חשובה שנוספה למספר האצבעות הבודדות שאני יודע עליך. ירוק. ירוק. ירוק. בדיוק כמו החלוק החד פעמי הירוק שלבשתי שנכנסתי לראות את אבי הבלתי הכרתי ששכב כמעט שבועיים במחלקת טיפול הנמרץ. רמזתי על זה בפייסבוק. אחר כך הלכתי להצטלם עם חולצה ירוקה בחולות ושמתי בפייסבוק. ראיתי אותך שם מהצד. מצד בו אני תמיד מסתכל. פם פאטל. מאושרת, צוחקת. אבל גם יושבת בצד על כסא, על הדשא מאחור כאילו רוצה גם להיות נסתרת כמו ברשתות החברתיות. כמו האי צורך להיות מאופרת כי את יפה בטבעיות שבך. בחרת להיות נתפסת בצילומי ה"ביתן" עם אורון וחברות שלא היכרתי מעולם או נתפסת מופיעה מצילום "אווירי" שנעשה מהקומות העליונות שגבך למצלמה בין עשרות המוזמנים. קראתי אז בפעם הראשונה את ספר המחזור ובו למדתי עוד מספר פרטים עליך. איך זה שגם אותו צילום "אווירי" צילום שתפס אותך מאחורה באותו המפגש היה לי יפה כל כך? אולי בגלל שערך המפוזר לאחור. צילום שפרס לי אותך כפי שלא ראיתך מעולם? משתלבת עם כל עשרות האחרים והאחרות כאחת האדם למטה ברחבה. ואת בכל זאת כאחת האדם. צד מוחשי בהחלט.
היתה לי ההזדמנות, נדירה יש לומר, בפעם הראשונה לראות אותך שם, אומנם מרחוק מאוד, ולא שם. בפער של שנה ויותר מאותו הארוע, בזוויות שונות, לראות אותך יושבת עומדת, מחייכת, באמצע שיחה, מהצד, מקדימה ומאחורה בצילומי השחור לבן והצבע. להתבונן בפרטים הקטנים בפעם הראשונה אחרי 35 שנה ומעולם. כי כאשר התאהבתי בך מעולם לא היינו קרובים. וזאת אחרי צילום הפנים היחיד מפורום החרטים וקודם לכן מצילום הפנים בתמונת המחזור של החטיבה ב1979. הצילומים היחידים שלך שהיו לי עד אז. למעשה הייתי מאוהב בך כ 25 שנה כאשר היה לי רק צילום פנים קטן שלך בשחור לבן מתמונת המחזור. ולאחר מכן, ב2005 הצטרף הצילום השני. אהה... כל אחד יפרש "אהבה" כרצונו.
אהבתי אותך אז כמעט כמו שאני אוהב עכשיו. כמו פעם בתיכון. היי. איך את זוהרת בלי לשים דבר ? איך את ואני מדברים באותה שכבת ערפל למרות שבמודע אני יודע שאין לנו דבר? האם אנחנו חולקים משהו משותף ? האם אנחנו תאומים באיזה עולם אחר שצריכים לחקור במשותף ? האם אנחנו נכנסים לאותה שכבת ערפל לפעמים ביחד בלי שאחד מאיתנו יודע על זה ? האם אנחנו נפגשים שם מבלי לדעת?
בת מצווה. אלו מספר הפעמים, השנים שאני כותב לך פה בפורום בדיוק באותו תאריך יום הולדתך. אני חושב שזה התאריך. אלו גם אותם מספר שנים של גילנו שנפגשנו בפעם הראשונה בחצר בית הספר של החטיבה כאשר היגענו מהיסודי. וואלה, קשה להאמין אבל נפגשנו כאשר את, אני היינו כבני 12 בלבד , ב1976. התאהבתי בך רק כשהיינו כבר בבתי ספר שונים, 4 שנים מאוחר יותר. בגיל 16 המופלא בו ראיתי אותך רק מחלון האוטובוס בדרך לבית הספר. מעולם אז לא דיברנו. גם כאשר למדנו ביחד. אבל נשקת לי כשנפרדנו במסיבת הסיום, נשיקה מאולצת במשחק אמת וחובה. הלחי שמאל. חה, חה. את באת מימין ומאחוריי. אני ישבתי בשעה 7 ואת בשעה 4...
האם התאהבתי בך שנה מאוחר יותר בגלל אותו הרגע ובגלל אותם הדקות בחזרה בטיולית מהטיול השנתי בוואדי קלט בו הנחת את ראשך ונרדמת על חזי למספר דקות תוך כדי הנסיעה לתל אביב ? מה זה משנה מה הסיבה... מתאהבים כאשר צריכים מציאות שונה. כאשר מגלים בגיל העשרה שהעולם דיי אכזרי לנו. אז יש כאלו שמתאהבים בזמרים ששרים. אני התאהבתי בך דרך השירים. אני התאהבתי כאשר ההורים שלי קצת רבו והייתי צריך להכניס את ראשי מתחת לכרית ולחלום על משהו. אז חלמתי שאני ואת מטיילים על גבעה ביחד.
אני לא יודע מאיפה היית לפני. מאיפה צצת לעולם ומי הוריך שנפטרו על אף שנסעתי במיוחד לראות את קברם המעוטרים באבן שיש שחורה. רציתי אז לקנות עציץ קטן של סברס ולהניח אבל ויתרתי. השנה נפטר אב אשתי בדיוק באותו התאריך הלועזי של מות אמך. יום קודם משום מה לקחתי את אותו הפתק בו כתבתי את התאריכי הפטירה ומספרי החלקה של הוריך כאשר לא נגעתי בו כמה שנים ובלי לדעת שאב אשתי ימות יום למחרת או בכלל. כמו צירוף המקרים שהתקשרתי בפעם הראשונה והאחרונה אחרי 20 שנה בדיוק בתאריך יום ההולדת של בעלך מבלי לדעת מה עבר עליך והאם התחתנת. ובצרוף המקרה באותו השנה בו פרסמת על לוח המודעות בחדר המדרגות מודעה על השכרת הדירה ובמקרה אחראי הבניין, נדמה לי מקס או שם דומה, הפנה אותי אליה כאשר בפעם הראשונה העזתי לבקר שם. משם לקחתי את מספר הטלפון שלך שיצר את השיחה בדיוק ביום הולדתו. גם במקרה באותה השנה יצא ששלחתי לך מין מכתב הסבר, במייל, בדיוק ביום ההולדת של בנך, מבלי לדעת שיש לך ילדים אז. ואיך יצא שמספר הטלפון שלי ושלך, אז. לא יודע מה היום, מסתיים כמעט באותה הסיומת היפה ובהפרש מספר זעום בגמטריה. צרופי מקרים...
איך היית כאשר היית קטנה והאם היו לך חיים טובים אז? נשארתי אם אותם טונות של שאלות. האם עלית לארץ, איפה נולדת ? שאלות שנשארו אצלי פתוחות לעשרות אפשרויות שונות שמילאו לי שעות בתורנויות השמירה בצבא ובשנים שבאו אחרי, גם השנה, 2015, כמשהו חדש שלא מכירים ורוצים להכיר יותר ויותר. אישה. אהבה. קסימה והתרגשות. רחוקה וקרובה. אלפי שעות של מחשבות עליך באותה שכבת הערפל הלא מוחשית שיוצאת ממקומה ויוצאת איתי קבוע כמו בזמן שמיעת שירי האהבה המתקתקים שאני שם תדירות בפייסבוק ושומע בהזדמנויות אחרות, בריצות, בטיולים. שכבה נעימה ורכה מבין שכבות העבות למדיי של העולם המוחשי.
אז שיהיה לך יום הולדת שמח, ה 3.10, ומאושר! היום, השבוע, שמחה ומאושרת וכך בכל ימות השנה.
"איזה יום שמח, יום של הפתעות..."
ואנחנו אמיתיים. ושונים ?
יום הולדת שמח אודליה. אושר וחיים טובים כפי שאת רוצה לממש.
העולם נהייה כל כך חומרני. גם אני נפלתי לקשרי הפייסבוק, לפירסום העצמי. אבל
את תמיד יצרת לי מין שכבת ערפל לא מובנת של בין לבין, בין העולם הזה לעולם רוחני יותר שמוותר על הדברים הפיזיים, החומרניים, המוחשיים. כשם שאת אמיתית וישנה, צוחקת בוכה מרגשת ונרגשת גם אני משתתף בזה. יש עירבוביה של מוחשיות עם רוחניות וזה מה שהיפה. ולמרות שאני יודע עליך רק מספר פרטים כמספר האצבעות, את משרה בי את הרוחניות והחופש לחפש עוד, דברים שקרובים לידועים כבר בחמש אצבעותיי, לדברים הקטנים והגדולים שאני עדיין לא יודע עליך. לפנטז על דיבור איתך וישיבה במסעדה. לדבר איתך גם בלי חומר מוחשי. לחשוב עליך בלי הגבלה וגבולות. למרות שכרגע, לפגוש אותך, במציאות אני לא צריך כי יש לי משפחה נפלאה. אבל אהבה היא החלק הלא מציאותי.
במציאות גם שמחתי לראות את ילדיך הדומים לך בעמודים שלהם בפייסבוק. במבנה הפנים והגוף הצנום, כמו הצילום האחרון של בתך שעומדת על קצה המצוק בטיולה בעולם. כמו אותו זיכרון שאת בתיכון בין 1980 עד 1982 עומדת בתחנת האוטובוס. אפילו מבלי לדעת רשמית לפחות בחלקם, שאלו ילדיך בגלל שאת נעלמת בכוונה או לא מכל רישום שם ומאתרי רשת חברתית אחרת. וטוב לי שאת מסתתרת כי אז את נסתרת יותר... ואולי את עובדת במקום שצריך להסתתר ולא להתבלט.
אז ראית אותך במפגש המחזורים. "קראתי" לך לאחר מכן האישה בירוק בגלל צבע החולצה שבחרת ללבוש באותו הערב. גם עוד 20 שנה בלי מצמוץ אוכל לתאר את הבגדים שלבשת אז. חולצה ירוקה עם מין כפתורים ליד הכיס. מכנסיים לבנות. סנדלים יפות ועדינות. שעון שחור לבן. הכל משולב. אצבע נוספת חשובה שנוספה למספר האצבעות הבודדות שאני יודע עליך. ירוק. ירוק. ירוק. בדיוק כמו החלוק החד פעמי הירוק שלבשתי שנכנסתי לראות את אבי הבלתי הכרתי ששכב כמעט שבועיים במחלקת טיפול הנמרץ. רמזתי על זה בפייסבוק. אחר כך הלכתי להצטלם עם חולצה ירוקה בחולות ושמתי בפייסבוק. ראיתי אותך שם מהצד. מצד בו אני תמיד מסתכל. פם פאטל. מאושרת, צוחקת. אבל גם יושבת בצד על כסא, על הדשא מאחור כאילו רוצה גם להיות נסתרת כמו ברשתות החברתיות. כמו האי צורך להיות מאופרת כי את יפה בטבעיות שבך. בחרת להיות נתפסת בצילומי ה"ביתן" עם אורון וחברות שלא היכרתי מעולם או נתפסת מופיעה מצילום "אווירי" שנעשה מהקומות העליונות שגבך למצלמה בין עשרות המוזמנים. קראתי אז בפעם הראשונה את ספר המחזור ובו למדתי עוד מספר פרטים עליך. איך זה שגם אותו צילום "אווירי" צילום שתפס אותך מאחורה באותו המפגש היה לי יפה כל כך? אולי בגלל שערך המפוזר לאחור. צילום שפרס לי אותך כפי שלא ראיתך מעולם? משתלבת עם כל עשרות האחרים והאחרות כאחת האדם למטה ברחבה. ואת בכל זאת כאחת האדם. צד מוחשי בהחלט.
היתה לי ההזדמנות, נדירה יש לומר, בפעם הראשונה לראות אותך שם, אומנם מרחוק מאוד, ולא שם. בפער של שנה ויותר מאותו הארוע, בזוויות שונות, לראות אותך יושבת עומדת, מחייכת, באמצע שיחה, מהצד, מקדימה ומאחורה בצילומי השחור לבן והצבע. להתבונן בפרטים הקטנים בפעם הראשונה אחרי 35 שנה ומעולם. כי כאשר התאהבתי בך מעולם לא היינו קרובים. וזאת אחרי צילום הפנים היחיד מפורום החרטים וקודם לכן מצילום הפנים בתמונת המחזור של החטיבה ב1979. הצילומים היחידים שלך שהיו לי עד אז. למעשה הייתי מאוהב בך כ 25 שנה כאשר היה לי רק צילום פנים קטן שלך בשחור לבן מתמונת המחזור. ולאחר מכן, ב2005 הצטרף הצילום השני. אהה... כל אחד יפרש "אהבה" כרצונו.
אהבתי אותך אז כמעט כמו שאני אוהב עכשיו. כמו פעם בתיכון. היי. איך את זוהרת בלי לשים דבר ? איך את ואני מדברים באותה שכבת ערפל למרות שבמודע אני יודע שאין לנו דבר? האם אנחנו חולקים משהו משותף ? האם אנחנו תאומים באיזה עולם אחר שצריכים לחקור במשותף ? האם אנחנו נכנסים לאותה שכבת ערפל לפעמים ביחד בלי שאחד מאיתנו יודע על זה ? האם אנחנו נפגשים שם מבלי לדעת?
בת מצווה. אלו מספר הפעמים, השנים שאני כותב לך פה בפורום בדיוק באותו תאריך יום הולדתך. אני חושב שזה התאריך. אלו גם אותם מספר שנים של גילנו שנפגשנו בפעם הראשונה בחצר בית הספר של החטיבה כאשר היגענו מהיסודי. וואלה, קשה להאמין אבל נפגשנו כאשר את, אני היינו כבני 12 בלבד , ב1976. התאהבתי בך רק כשהיינו כבר בבתי ספר שונים, 4 שנים מאוחר יותר. בגיל 16 המופלא בו ראיתי אותך רק מחלון האוטובוס בדרך לבית הספר. מעולם אז לא דיברנו. גם כאשר למדנו ביחד. אבל נשקת לי כשנפרדנו במסיבת הסיום, נשיקה מאולצת במשחק אמת וחובה. הלחי שמאל. חה, חה. את באת מימין ומאחוריי. אני ישבתי בשעה 7 ואת בשעה 4...
האם התאהבתי בך שנה מאוחר יותר בגלל אותו הרגע ובגלל אותם הדקות בחזרה בטיולית מהטיול השנתי בוואדי קלט בו הנחת את ראשך ונרדמת על חזי למספר דקות תוך כדי הנסיעה לתל אביב ? מה זה משנה מה הסיבה... מתאהבים כאשר צריכים מציאות שונה. כאשר מגלים בגיל העשרה שהעולם דיי אכזרי לנו. אז יש כאלו שמתאהבים בזמרים ששרים. אני התאהבתי בך דרך השירים. אני התאהבתי כאשר ההורים שלי קצת רבו והייתי צריך להכניס את ראשי מתחת לכרית ולחלום על משהו. אז חלמתי שאני ואת מטיילים על גבעה ביחד.
אני לא יודע מאיפה היית לפני. מאיפה צצת לעולם ומי הוריך שנפטרו על אף שנסעתי במיוחד לראות את קברם המעוטרים באבן שיש שחורה. רציתי אז לקנות עציץ קטן של סברס ולהניח אבל ויתרתי. השנה נפטר אב אשתי בדיוק באותו התאריך הלועזי של מות אמך. יום קודם משום מה לקחתי את אותו הפתק בו כתבתי את התאריכי הפטירה ומספרי החלקה של הוריך כאשר לא נגעתי בו כמה שנים ובלי לדעת שאב אשתי ימות יום למחרת או בכלל. כמו צירוף המקרים שהתקשרתי בפעם הראשונה והאחרונה אחרי 20 שנה בדיוק בתאריך יום ההולדת של בעלך מבלי לדעת מה עבר עליך והאם התחתנת. ובצרוף המקרה באותו השנה בו פרסמת על לוח המודעות בחדר המדרגות מודעה על השכרת הדירה ובמקרה אחראי הבניין, נדמה לי מקס או שם דומה, הפנה אותי אליה כאשר בפעם הראשונה העזתי לבקר שם. משם לקחתי את מספר הטלפון שלך שיצר את השיחה בדיוק ביום הולדתו. גם במקרה באותה השנה יצא ששלחתי לך מין מכתב הסבר, במייל, בדיוק ביום ההולדת של בנך, מבלי לדעת שיש לך ילדים אז. ואיך יצא שמספר הטלפון שלי ושלך, אז. לא יודע מה היום, מסתיים כמעט באותה הסיומת היפה ובהפרש מספר זעום בגמטריה. צרופי מקרים...
איך היית כאשר היית קטנה והאם היו לך חיים טובים אז? נשארתי אם אותם טונות של שאלות. האם עלית לארץ, איפה נולדת ? שאלות שנשארו אצלי פתוחות לעשרות אפשרויות שונות שמילאו לי שעות בתורנויות השמירה בצבא ובשנים שבאו אחרי, גם השנה, 2015, כמשהו חדש שלא מכירים ורוצים להכיר יותר ויותר. אישה. אהבה. קסימה והתרגשות. רחוקה וקרובה. אלפי שעות של מחשבות עליך באותה שכבת הערפל הלא מוחשית שיוצאת ממקומה ויוצאת איתי קבוע כמו בזמן שמיעת שירי האהבה המתקתקים שאני שם תדירות בפייסבוק ושומע בהזדמנויות אחרות, בריצות, בטיולים. שכבה נעימה ורכה מבין שכבות העבות למדיי של העולם המוחשי.
אז שיהיה לך יום הולדת שמח, ה 3.10, ומאושר! היום, השבוע, שמחה ומאושרת וכך בכל ימות השנה.
"איזה יום שמח, יום של הפתעות..."
ואנחנו אמיתיים. ושונים ?
