אוח...הפרפרים חוזרים

[נגוהות]

אוח...הפרפרים חוזרים

שוב זה חוזר...אותו האיש שהלכתי ממנו בגלל שהכאיב מידי. היה כל כך קרוב ועם זאת כל כך רחוק, גם גיאוגרפית...הימים איתו היו מלאים בטעם מתוק-מריר, הציפיה, החום, ההנאה הצרופה שידענו להפיק אחת מנוכחותו של השני. חשבתי שנרפאתי, לא ממחלה, אלא מאותה סחרחורת של "למעלה,, "למטה", ואולי כן, ואולי לא, ולא יכולתי להיות במקום של סימני השאלה, סימני הקריאה, הגעגועים, ועזבתי. ועכשיו הוא חוזר, עדיין לא פיזית, עוד לא כאן,בצליל קולו שתמיד גרם לי לצמרמורת, עושה סימנים של כמיהה, נוסטלגיה.. טוב לי ככה, נעשתה פה עבודה רבה להגיע לשקט הזה, ליום יום הנקי, הצלול, בלעדיו, ללא פגישות עיוורות, ללא נסיונות להתחבר לאחר. שיעופו הפרפרים מפה! לא מתאים לי! בא לי רק להתכסות בפוך להתעורר ליום האתמול.

 

[רונית גולן]

../images/Emo23.gif

תעשי בדיוק מה שבא לך

 

[עלמה עלמה]

נגה

הקו הדק בין ההמנעות למען החיים או החיים למען המניעה....דק הוא.

 

[noa128]

פרפרים?

מוזר שאת משתמשת בדימוי הזה, שמתקשר למשהו חיובי, בעוד שמדברייך עולה יותר מכל הרצון "שיילך", ואני אומרת - אם את באמת בטוחה שאת לא מעוניינת בקרבתו עם כל המשתמע - פשוט תימנעי. ולי משום מה מרגיש שלפני הכל דרוש כאן איזשהו בירור שלך עם עצמך איפה את עומדת עם זה - ועם המסקנה שאליה תגיעי - לכי בראש מורם ובלב שלם. בהצלחה יקרה, נ.

 

[פּרפרית]

איך אפשר לוותר על הפרפרים האלה?

לא יודעת..... אני נמצאת במצב הזה כבר שנתיים, שנתיים שלמות של סחרחורת ועדיין לא מסוגלת לתת ל"פרפרים" האלה לעוף. כי הם הם- על אף העליות והירידות נותנים לי להרגיש שאני חיה. באשר תחליטי את יודעת שיש לך אוזן קשבת אצלי...אז תשתמשי בה.

 

[פילאטוס]

נגוהות

פתאום ראיתי את ההודעה שלך בטאגליין. אני צריכה לזכור שאני לא מכירה את פרטי הסיפור שלך, ובעצם, אני מזכירה את זה לשתינו. אני יכולה, מן הסתם, לדבר רק ממעט הרמזים שנתת ומעצמי. "נעשתה פה עבודה רבה להגיע לשקט הזה, ליום יום הנקי, הצלול, בלעדיו". אני, מהמקום שלי עכשיו, מרגישה שאהבה היא מחלה נוראית שאני צריכה להימנע ממנה כל עוד רוחי בי. היא חירבה אותי, ניטרלה אותי מהחיים שלי, מהעולם שסביבי, מהאמצע שלי. ובכל פעם שאני מתגעגעת אני מבינה שאליה אני מתגעגעת, לא אליו, לאש שהיא הציתה בחיים שלי. והלב שוכח המון דברים. הוא שוכח שלא נאהבתי חזרה, לא במידה ובאופן שרציתי, שלא נולד שם "ילד" בריא ועצמאי, ביני ובינו, אלא יצור מעוקם ושבור שהכרחתי להתקפל ולהתכווץ בתוך ה"אהבה" שבראתי לי בראש. שהשקעתי הון תועפות של מאמץ כדי להשתיק את הצרימות שהיו בינינו, שהפכתי קש לזהב בתקווה שבסוף, כמו עוץ לי גוץ לי, הוא יגלה את שמי האמיתי. בקיצור, שעשיתי הכל כדי להכחיש ששום דבר לא צמח שם מעצמו, שהשקיתי אדמה מקלקר, לא חאמרה. את כל זה הלב שלי מוכן לשכוח בשנייה תמורת עוד סיבוב בגיהנום החם והסוער של ה"אהבה", ולא אכפת לו המחיר. אז אין לי שום בטחונות ברי קיימא שכל זה לא יקרה לי שוב, אבל כל עוד אני "בשקט הזה, ביום יום הנקי, הצלול" שלי (את מי אני משלה? לא צלול ולא נקי, אבל בלעדיו, וכולו שלי), אני זוכרת כל רגע כמה עבודה עשיתי בשביל זה, ואני רוצה לסמוך על עצמי שלא רק חורבנים אני יודעת להזמין, אלא גם אהבות שמחות, אז אני מנסה לא לפחד מהשקט-בקופסה הזה שארגנתי לי. אני אומרת לך את כל זה כי נדמה לי שכדאי לעשות הפרדה פנימית בין ה"חדר הפנימי", איך נקרא לו, אולם ההמתנה, לא, אולם ההחלמה, שהוא חשוב ויקר ולאו דווקא עקר וערירי אלא מלא בך, בכל מה שאת, ובין הכמיהה הטובה, הראויה, לעוד מפגש, והפעם חי ומרחיב את הלב ואת החיים, עם אדם שני. אז אולי אם הפרפרים באו טרם זמנם, אם הם "פרפרי האתמול" שלך, שלא סתם הלכת מהם, האינטואיציה שלך נכונה. או אז את לא צריכה "להתכסות בפוך ולהתעורר ליום האתמול", נגוהות, אלא לשבת כאן ועכשיו, לתקף את החדר משלך שמצאת מחדש וניקית ואיווררת, ולהזמין אהבה טובה. (אם קשקשתי על עצמי לגמרי ולא קראתי אותך נכון בכלל, אז פשוט שימי בצד, כמובן).