אוטוטו חוזרת
אוטוטו חוזרת
לא הייתי כאן בשבועות האחרונים. שקעתי לתהומות הדכאון (מהאלה הרציניים, תרופות וכאלה). לא הייתה לי סיבה של ממש שניתן לקשור אותה לדכאון, למעט, כנראה, נושא הפוריות. בשבועות שעברו ניסיתי להחזיק הראש מעל המים, להפריד בין משימות דחופות יותר (כמו לטפל בילד, ללכת לעבודה) לפחות דחופות (ענייני אקדמיה, שיקולים לקניית בית, בעיות משפחתיות, וגם טיפולי פוריות). כל זה כשהמח שלי מתפקד על 30% מהקיבולת הרגילה-פשוט עשיתי רק מה שהייתי מסוגלת, וגם זה היה קשה נורא. את יתר המשימות דחקתי הצידה. לא חושבים על זה. זה לא קיים. למה אני מספרת את כל זה? ביומיים האחרונים התחלתי להרגיש שחזרתי לעצמי לגמרי. ועכשיו אני עושה סקירת מצב ואומדן נזקים. אני יודעת מה אני צריכה לעשות בקשר למטלות האחרות, אבל לא ממש יודעת מה לעשות לגבי טיפולי פוריות. מצד אחד גזירות ביבי (אני לא מעודכנת- איפה זה עומד כרגע?) רצון לעוד ילד (רצוי ילדה). מצד שני פחד. לגבי יתר משימותיי בחיים יש לי הערכה פחות או יותר סבירה מתי אפתור הבעיה וכמה כוחות זה יקח ממני. לגבי הריון- אין לי שום מושג- האם, מתי, ובאיזה מחיר. מפחדת מהשפעות פסיכיאטריות (דכאון) של טיפולים הורמונליים (עד עכשיו קיבלתי רק כוריגון). מפחדת מהשפעות נפשיות של כל התהליך. כולן מכירות את ההשפעות הללו ברמה זו או אחרת, אבל אני כבר "הוכחתי" עד כמה הסרט הזה יכול להיות רע. וזה היה קשה פי כמה מהגל הדכאוני שהיה לי לפני שנים. אז לא היה לי ילד, יכולתי להרשות לעצמי להתרסק. עכשיו לא- וזה היה מזעזע. חוסר יכולת לתפקד מלווה ברגשות אשם על זה שאיני מתפקדת, "ממילא את אמא כזו מחורבנת, בשביל מה לאמלל ילד נוסף?". אני מפחדת מעוד גל. אני בטיפול (נפשי) ועושה כל מה שצריך. יודעת שגל נוסף יכול להופיע גם בלי קשר לכלום. מצד שני- למה להגדיל הסיכויים? כרגע לא ברורים לי הכוחות להמשיך. יש קצת כוחות ומידה נאה של מוטיבציה. אבל אני לא יודעת לכמה זמן הם יספיקו. או מה יקרה כשהם ייגמרו. בינתיים אני לא עושה כלום (אולי אנסה לתזמן יחסים- ללא מעקב אולטרסאונד, כל המאמץ של נסיעה לקצה השני של העיר לבדיקות לא נראה לי נכון עכשיו). השאלה (למרות שאני יודעת שבסופו של דבר אצטרך לענות עליה לבד) היא: מה הלאה? ואיך?
אוטוטו חוזרת
לא הייתי כאן בשבועות האחרונים. שקעתי לתהומות הדכאון (מהאלה הרציניים, תרופות וכאלה). לא הייתה לי סיבה של ממש שניתן לקשור אותה לדכאון, למעט, כנראה, נושא הפוריות. בשבועות שעברו ניסיתי להחזיק הראש מעל המים, להפריד בין משימות דחופות יותר (כמו לטפל בילד, ללכת לעבודה) לפחות דחופות (ענייני אקדמיה, שיקולים לקניית בית, בעיות משפחתיות, וגם טיפולי פוריות). כל זה כשהמח שלי מתפקד על 30% מהקיבולת הרגילה-פשוט עשיתי רק מה שהייתי מסוגלת, וגם זה היה קשה נורא. את יתר המשימות דחקתי הצידה. לא חושבים על זה. זה לא קיים. למה אני מספרת את כל זה? ביומיים האחרונים התחלתי להרגיש שחזרתי לעצמי לגמרי. ועכשיו אני עושה סקירת מצב ואומדן נזקים. אני יודעת מה אני צריכה לעשות בקשר למטלות האחרות, אבל לא ממש יודעת מה לעשות לגבי טיפולי פוריות. מצד אחד גזירות ביבי (אני לא מעודכנת- איפה זה עומד כרגע?) רצון לעוד ילד (רצוי ילדה). מצד שני פחד. לגבי יתר משימותיי בחיים יש לי הערכה פחות או יותר סבירה מתי אפתור הבעיה וכמה כוחות זה יקח ממני. לגבי הריון- אין לי שום מושג- האם, מתי, ובאיזה מחיר. מפחדת מהשפעות פסיכיאטריות (דכאון) של טיפולים הורמונליים (עד עכשיו קיבלתי רק כוריגון). מפחדת מהשפעות נפשיות של כל התהליך. כולן מכירות את ההשפעות הללו ברמה זו או אחרת, אבל אני כבר "הוכחתי" עד כמה הסרט הזה יכול להיות רע. וזה היה קשה פי כמה מהגל הדכאוני שהיה לי לפני שנים. אז לא היה לי ילד, יכולתי להרשות לעצמי להתרסק. עכשיו לא- וזה היה מזעזע. חוסר יכולת לתפקד מלווה ברגשות אשם על זה שאיני מתפקדת, "ממילא את אמא כזו מחורבנת, בשביל מה לאמלל ילד נוסף?". אני מפחדת מעוד גל. אני בטיפול (נפשי) ועושה כל מה שצריך. יודעת שגל נוסף יכול להופיע גם בלי קשר לכלום. מצד שני- למה להגדיל הסיכויים? כרגע לא ברורים לי הכוחות להמשיך. יש קצת כוחות ומידה נאה של מוטיבציה. אבל אני לא יודעת לכמה זמן הם יספיקו. או מה יקרה כשהם ייגמרו. בינתיים אני לא עושה כלום (אולי אנסה לתזמן יחסים- ללא מעקב אולטרסאונד, כל המאמץ של נסיעה לקצה השני של העיר לבדיקות לא נראה לי נכון עכשיו). השאלה (למרות שאני יודעת שבסופו של דבר אצטרך לענות עליה לבד) היא: מה הלאה? ואיך?
