תשובותי
דבר ראשון, הכל תלוי במידת התפקוד הרגשי (לפחות מהנסיון שלי). אחותי לא התגייסה, וממש עד לאחרונה ניהלנו ויכוחים בעניין - היא רצתה להיות כמו כולם ולהתגייס, אבל כמובן שגם צה"ל לא ממש רוצה אותה מסיבות מובנות (עשיתי איתה את הצו הראשון והיה ברור מהרגע הראשון שהיא לא כשירה לגיוס רגיל) וגם לא נראה שהיא תצליח להשתלב בשירות. יש לה ידיד אספרגר שהתגייס במסגרת התנדבותית (יש תוכנית שירות מיוחדת לילדים מיוחדים) - ולדברי אמו הוא סובל מכל רגע ולא משתלב. צבא הוא חוויה קשה עבור ילדים רגילים, אז למה לגרום לילדים מיוחדים לעבור את זה? בקיצור - מה שאני מנסה להגיד זה שאפשר כעיקרון להתגייס במסגרת התנדבותית, אבל בשביל מה? לילד זה לא יתרום הרבה, עדיף שבזמן הזה הוא ירכוש מקצוע. אוניברסיטה זה סיפור אחר לגמרי, ולדעתי בהחלט יש מצב שילד עם יכולות למידה תקינות יעשה תואר (השאלה רק עד כמה זה מעשי...). ובקשר למערכת יחסים זוגית... כמו דרור, גם אותי מפחיד הסיפור וכבר ניהלתי עם אחותי מספר שיחות בעניין, ומה הגאונה הקטנה אמרה לי? "למה את יכולה להתחתן ושיהיו לך ילדים ואני לא?" ובשנים האחרונות היא שפכה בפני לא מעט תסכולים על זה שהיא רוצה חבר ואין לה מאיפה להכיר (ועכשיו כשהיא הכירה כמה בנים נחמדים, היא לא אומרת כלום...). אני לא שוללת מצב שכשהיא תגור בדיור מוגן היא תנהל מערכת יחסים זוגית. זה לא אומר שזה לא מלחיץ אותי.
