אוי אוי.. מה שהלהקה הזאת עושה לי...
יום אחרי יום, פלייליסט זהה,
אבל שתי הופעות שונות לגמרי!
פעם ראשונה שיש שתי הופעות רצוף,
והן לא קשורות לי אחת לשניה.
בשום אופן.
נחתיל מרביעי, כי זה יותר הגיוני -
התקמבנתי בשורה חמישית באמצע, בול מול אורית,
מוכנה לחשוף את נפשי ולהיכנס להופעה הזאת בכל הכח.
ואז הלהקה עולה, לאיזור הקלידים מגיע אדם לא קירח,
ואני מבינה שזה רועי וכנראה כל העניין עם מיטלמן היה חד-פעמי.
באסה קלה [כי הייתי מוכנה לקצת נוסטלגיה],
אבל מתגברת על זה בשניה שתום מזכיר לי שיותר מכל אני פוחדת מהמוות.
בהדרן כבר עברתי לשבת על הרצפה בשורה הראשונה,
כי בהופעה כזאת חייבים גם קצת קירבה.
בסך הכל ההופעה הייתה מצוינת,
אבל משהו, שאין לי מושג מהו,
מנע ממני להתחבר אליה ב100% כמו שרציתי..
אז יצאתי ממנה עם ציפיות לא גבוהות מדי
ועם תקוות בשמים ליום חמישי.
והנה חמישי מגיע, וההתרגשויות מציפות אותי מחדש,
כאילו לא עברו פחות מ24 שעות מההופעה הקודמת.
נזכרתי שיום קודם עומרי אמר לי שהפעם מיטלמן כן יהיה,
וכל הזכרונות מההופעה הראשונה שלי התחילו לאט-לאט לחזור אלי.
הפעם מתקמבנת לכמה שירים בשורה השלישית בצד ימין,
ובהמשך שוב על הרצפה בשורה הראשונה.
נשאבתי לתוך ההופעה בשניה אחת, מהצליל הראשון,
וכבר אז ידעתי שהפעם הולך לקרות משהו אחר.
אנרגיות מחודשות ונוסטלגיה מטורפת,
שהשילוב ביניהם גורם לעיניים שלי לטפטף בלי סוף.
כל הנוסטלגיה נשפכה עלי כבר בסמי, כשמיטלמן הצטרף עם קולות רקע.
אני זוכרת שבאלה נגנבתי ממש מהעניין.
מהבחינה הזאת השיא היה בג'קי. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי,
הרגשתי שסוףסוף פיצחתי את הלהקה הזאת, שסוףסוף הבנתי מה הם -
מכונת זמן.
כל הקולות האלה מהעבר הנחיתו אותי ישירות ב4 ביולי, 2004 -
הופעת האנפלגד הגדולה והמדוברת.
ההופעה שבה התאהבתי ונשביתי בקסמיה של הלהקה הזאת.
הופעת הבכורה שלי.
זו החוויה העיקרית שלי מאתמול,
אבל אני לא יכולה להרשות לעצמי שלא להזכיר
את הביצוע המושלם של לא קל מצד תום,
ושל קח אותי והזמן שלך מצד אורית.
אפילו שלא באמת יש לי מילים על זה.
בכלל, לא יודעת מה היה אתמול,
אבל הקול והשירה של אורית בלטו לי מעל הכל,
מעל כל צליל, מעל כל מילה.
מעל כל דבר אחר שהיה שם.
זה דיליי מוגזם, אבל - איזה מד-הי-מה!
כחושבים על זה יכולתי גם לסכם את החוויות האלה בחמש מילים ואייקון:
זה היה מושלם.
תודה לכם
יום אחרי יום, פלייליסט זהה,
אבל שתי הופעות שונות לגמרי!
פעם ראשונה שיש שתי הופעות רצוף,
והן לא קשורות לי אחת לשניה.
בשום אופן.
נחתיל מרביעי, כי זה יותר הגיוני -
התקמבנתי בשורה חמישית באמצע, בול מול אורית,
מוכנה לחשוף את נפשי ולהיכנס להופעה הזאת בכל הכח.
ואז הלהקה עולה, לאיזור הקלידים מגיע אדם לא קירח,
ואני מבינה שזה רועי וכנראה כל העניין עם מיטלמן היה חד-פעמי.
באסה קלה [כי הייתי מוכנה לקצת נוסטלגיה],
אבל מתגברת על זה בשניה שתום מזכיר לי שיותר מכל אני פוחדת מהמוות.
בהדרן כבר עברתי לשבת על הרצפה בשורה הראשונה,
כי בהופעה כזאת חייבים גם קצת קירבה.
בסך הכל ההופעה הייתה מצוינת,
אבל משהו, שאין לי מושג מהו,
מנע ממני להתחבר אליה ב100% כמו שרציתי..
אז יצאתי ממנה עם ציפיות לא גבוהות מדי
ועם תקוות בשמים ליום חמישי.
והנה חמישי מגיע, וההתרגשויות מציפות אותי מחדש,
כאילו לא עברו פחות מ24 שעות מההופעה הקודמת.
נזכרתי שיום קודם עומרי אמר לי שהפעם מיטלמן כן יהיה,
וכל הזכרונות מההופעה הראשונה שלי התחילו לאט-לאט לחזור אלי.
הפעם מתקמבנת לכמה שירים בשורה השלישית בצד ימין,
ובהמשך שוב על הרצפה בשורה הראשונה.
נשאבתי לתוך ההופעה בשניה אחת, מהצליל הראשון,
וכבר אז ידעתי שהפעם הולך לקרות משהו אחר.
אנרגיות מחודשות ונוסטלגיה מטורפת,
שהשילוב ביניהם גורם לעיניים שלי לטפטף בלי סוף.
כל הנוסטלגיה נשפכה עלי כבר בסמי, כשמיטלמן הצטרף עם קולות רקע.
אני זוכרת שבאלה נגנבתי ממש מהעניין.
מהבחינה הזאת השיא היה בג'קי. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי,
הרגשתי שסוףסוף פיצחתי את הלהקה הזאת, שסוףסוף הבנתי מה הם -
מכונת זמן.
כל הקולות האלה מהעבר הנחיתו אותי ישירות ב4 ביולי, 2004 -
הופעת האנפלגד הגדולה והמדוברת.
ההופעה שבה התאהבתי ונשביתי בקסמיה של הלהקה הזאת.
הופעת הבכורה שלי.
זו החוויה העיקרית שלי מאתמול,
אבל אני לא יכולה להרשות לעצמי שלא להזכיר
את הביצוע המושלם של לא קל מצד תום,
ושל קח אותי והזמן שלך מצד אורית.
אפילו שלא באמת יש לי מילים על זה.
בכלל, לא יודעת מה היה אתמול,
אבל הקול והשירה של אורית בלטו לי מעל הכל,
מעל כל צליל, מעל כל מילה.
מעל כל דבר אחר שהיה שם.
זה דיליי מוגזם, אבל - איזה מד-הי-מה!
כחושבים על זה יכולתי גם לסכם את החוויות האלה בחמש מילים ואייקון:
זה היה מושלם.
תודה לכם