Funky Giraffe
New member
אוי א-בלוך - יוני בלוך בבארבי כפ"ס 26.7
הפעם האחרונה שהייתי בהופעה של יוני הייתה לפני 4 (!) שנים. ממש קצת לפני שנהיה חביב קהל הפריקוניות בגיל 12 (גילוי נאות, כשהייתי בהופעה של יוני בפעם האחרונה, שכאמור - זה היה כשהייתי בגיל 12, ניסיתי אפילו להתחיל עם כמה מהדור הקודם של הפריקוניות ההן), ועוד בימים שהיו אנשים שמחלקים סוכריות על מקל, כפי שהובטח במייל מיוני, בכניסה. ההופעות היו מצומצמות בהיקף והתנהלו בשכונתיות על. ואני שמח לומר שגם היום לא אבדה הרוח הזו מההופעות של יוני, אף על פי שהקהל הכפיל את עצמו בערך ב5. ואף על פי שאישית התחברתי פחות ל"הרגלים רעים". אתם יודעים, במוסיקה לפעמים זה הכל באנרגיות שהאמן מעביר. ויוני לא איבד את זה אף פעם. אפשר לומר על המופע של "הרגלים רעים" שהוא טוב בעיקר כי הוא בנוי מלהקה שכל-כולה מורכבת מסייד-קיקים של יוני. אחד אחרי השני. כל אחד לעצמו וכולם ביחד. בהתחלה יוני עלה ל"נפוליאון" ו"חמאה" עם ההרכב הבסיסי: בס (ארז פרנק המצויין) -שתי גיטרות (על אחת תומר להב, הגיטריסט הישן-חדש ועל השניה יוני עצמו) ותופים (אריאל ערמוני, שנתן שואו מעולם אחר ומבחינתי הכניס את עצמו אוטומטית בזכות ההופעה הזו לרשימת 10 המתופפים הישראלים הגדולים כיום, איפשהו ליד יוני הלוי ורוני הוד). לאחר מכן טיפטפו את עצמם לבמה לאט לאט ובהדרגה חברי ההרכב על תקן אורחים: יעל קראוס בקולות ובשירה (אותה העמדה שפעם איישה אפרת גוש), בגיטרה האקוסטית – אנתוני קידיס... אהה אופס התכוונתי לטל זובלסקי! ודניאל קורן המוכשר (למי שהיה במופע שלו "תבואו לבקר" או ראה אותו עם אבי גרייניק – אתם יודעים למה אני מתכוון כשאני אומר מוכשר) על הפסנתר החשמלי, שזו הייתה עמדה שבחלק מהמופע הקודם, קצת לפני "אולי זה אני", אייש יוני בעצמו. אני אוהב את יוני כי הוא מעיז, כי הוא נשמע בהרבה פעמים רדיו-פרינדלי מבלי לפול למלכודות הקיטש הערמומיות. הוא אף פעם לא מלחין בנאלי ואף פעם לא משעמם, במיוחד כשזה מגיע להרמוניות. העיבודים שלו חדים כתער, ואפשר היה להרגיש כל שפיץ קטן שאריאל המתופף וארז הבסיסט הדגישו, כמו למשל במהלך הבית של "מכיר אותו", שכל שוהה בבארבי שלא נמרח לו חיוך ענקי על הפרצוף במהלך השיר הזה צריך אישור מיוחד בשביל זה. נהנתי בעיקר מהשירים הישנים. כנראה כי לא התחברתי מספיק לאלבום החדש. "מי צריכה יותר" המיתולוגי היה מתבקש אבל מפתיע במיוחד בימים הכי גדולים של יוני כאמן מופיע עד היום. למרות זאת, בפינת בלטו בהיעדרם כיכבו "לוט" ו"אם לא היום אז מחר". אפילו "העיקר הבריאות", "אני" או "אולי זה אני" היו תורמים להופעה הזו (– לא שביקשתי שירים גנוזים מלפני האלבום הראשון, אלא שירים מהאלבום הראשון) שאגב הייתה קצרה במיוחד משום מה יחסית לסטנדרט של הופעות במועדון (שעה ו10 דקות כולל הדרן, בערך). ואם כבר מדברים על ההדרן, הוא היה צבעוני במיוחד. כשהלהקה כולה עלתה לבמה, חוץ מאריאל ערמוני שישב על התופים עם הסיגריה, כל הלהקה עמדה בפרונט של הבמה ועשתה את הריקוד של "אחריות" מהקליפ לצלילי השיר מנוגן בפלייבק מלא. בשתי הפזמונים האחרונים המועדון הוחשך, הנגנים דפקו ריצה והתחברו בזריזות לכלים, פתחו את המגברים, וניגנו כמו גדולים את שתי הפזמונים האחרונים של "אחריות" עם מודולציה. תקראו לי פלצן, אבל נראה לי שהם ניסו להעביר איזשהי אמירה או איזשהו מסר כמחאה נגד המיינסטרים, גם כי הייתה מודולציה, גם כי היה ריקוד טיפשי, וגם כי היה פלייבק מלא. יש מצב שאני סתם פרנואיד. אבל חפיף.
הפעם האחרונה שהייתי בהופעה של יוני הייתה לפני 4 (!) שנים. ממש קצת לפני שנהיה חביב קהל הפריקוניות בגיל 12 (גילוי נאות, כשהייתי בהופעה של יוני בפעם האחרונה, שכאמור - זה היה כשהייתי בגיל 12, ניסיתי אפילו להתחיל עם כמה מהדור הקודם של הפריקוניות ההן), ועוד בימים שהיו אנשים שמחלקים סוכריות על מקל, כפי שהובטח במייל מיוני, בכניסה. ההופעות היו מצומצמות בהיקף והתנהלו בשכונתיות על. ואני שמח לומר שגם היום לא אבדה הרוח הזו מההופעות של יוני, אף על פי שהקהל הכפיל את עצמו בערך ב5. ואף על פי שאישית התחברתי פחות ל"הרגלים רעים". אתם יודעים, במוסיקה לפעמים זה הכל באנרגיות שהאמן מעביר. ויוני לא איבד את זה אף פעם. אפשר לומר על המופע של "הרגלים רעים" שהוא טוב בעיקר כי הוא בנוי מלהקה שכל-כולה מורכבת מסייד-קיקים של יוני. אחד אחרי השני. כל אחד לעצמו וכולם ביחד. בהתחלה יוני עלה ל"נפוליאון" ו"חמאה" עם ההרכב הבסיסי: בס (ארז פרנק המצויין) -שתי גיטרות (על אחת תומר להב, הגיטריסט הישן-חדש ועל השניה יוני עצמו) ותופים (אריאל ערמוני, שנתן שואו מעולם אחר ומבחינתי הכניס את עצמו אוטומטית בזכות ההופעה הזו לרשימת 10 המתופפים הישראלים הגדולים כיום, איפשהו ליד יוני הלוי ורוני הוד). לאחר מכן טיפטפו את עצמם לבמה לאט לאט ובהדרגה חברי ההרכב על תקן אורחים: יעל קראוס בקולות ובשירה (אותה העמדה שפעם איישה אפרת גוש), בגיטרה האקוסטית – אנתוני קידיס... אהה אופס התכוונתי לטל זובלסקי! ודניאל קורן המוכשר (למי שהיה במופע שלו "תבואו לבקר" או ראה אותו עם אבי גרייניק – אתם יודעים למה אני מתכוון כשאני אומר מוכשר) על הפסנתר החשמלי, שזו הייתה עמדה שבחלק מהמופע הקודם, קצת לפני "אולי זה אני", אייש יוני בעצמו. אני אוהב את יוני כי הוא מעיז, כי הוא נשמע בהרבה פעמים רדיו-פרינדלי מבלי לפול למלכודות הקיטש הערמומיות. הוא אף פעם לא מלחין בנאלי ואף פעם לא משעמם, במיוחד כשזה מגיע להרמוניות. העיבודים שלו חדים כתער, ואפשר היה להרגיש כל שפיץ קטן שאריאל המתופף וארז הבסיסט הדגישו, כמו למשל במהלך הבית של "מכיר אותו", שכל שוהה בבארבי שלא נמרח לו חיוך ענקי על הפרצוף במהלך השיר הזה צריך אישור מיוחד בשביל זה. נהנתי בעיקר מהשירים הישנים. כנראה כי לא התחברתי מספיק לאלבום החדש. "מי צריכה יותר" המיתולוגי היה מתבקש אבל מפתיע במיוחד בימים הכי גדולים של יוני כאמן מופיע עד היום. למרות זאת, בפינת בלטו בהיעדרם כיכבו "לוט" ו"אם לא היום אז מחר". אפילו "העיקר הבריאות", "אני" או "אולי זה אני" היו תורמים להופעה הזו (– לא שביקשתי שירים גנוזים מלפני האלבום הראשון, אלא שירים מהאלבום הראשון) שאגב הייתה קצרה במיוחד משום מה יחסית לסטנדרט של הופעות במועדון (שעה ו10 דקות כולל הדרן, בערך). ואם כבר מדברים על ההדרן, הוא היה צבעוני במיוחד. כשהלהקה כולה עלתה לבמה, חוץ מאריאל ערמוני שישב על התופים עם הסיגריה, כל הלהקה עמדה בפרונט של הבמה ועשתה את הריקוד של "אחריות" מהקליפ לצלילי השיר מנוגן בפלייבק מלא. בשתי הפזמונים האחרונים המועדון הוחשך, הנגנים דפקו ריצה והתחברו בזריזות לכלים, פתחו את המגברים, וניגנו כמו גדולים את שתי הפזמונים האחרונים של "אחריות" עם מודולציה. תקראו לי פלצן, אבל נראה לי שהם ניסו להעביר איזשהי אמירה או איזשהו מסר כמחאה נגד המיינסטרים, גם כי הייתה מודולציה, גם כי היה ריקוד טיפשי, וגם כי היה פלייבק מלא. יש מצב שאני סתם פרנואיד. אבל חפיף.