אוי מה שעשיתם לי...
החלפתי "תחפושת" - לצורך העמקת ההסוואה. סיפורה של מיכל ניב זרק אותי באחת לתקופה ההיא, והזכרון הראשון שיש לי משם הוא החבאת העיתונים... כדי ש"הוא" שכמעט היה שם שבועיים לפני - לא יראה את הכתבה, שלא יקבל "אומץ"... שלא ינסה שוב והפעם, חלילה, בהצלחה... (זה קורה, אתם יודעים, סטטיסטיקות מראות שכן יש בזה משהו "מדבק"). "הוא" - בעלי... אהבה גדולה... משפחה אוהבת... קצת צרות בעבודה - לא משהו שמישהו חושב שיוביל לשם. בדיעבד הסתבר שפשוט לא ידענו שישנה מחלה שנקראת דיכאון קליני. לא במובן של "דיכי" - אותו כולם מכירים, אלא מחלה שמשתלטת על המוח של האדם ועושה שם שמות. ואני - עם כל הפתיחות, הסקרנות, ה"אינטליגנציה" (בכמה מרירות נכתבה מילה זו) - לא ידעתי שיש מחלה כזו, שמצבי הרוח שהיו בחודשים שקדמו היו צריכים להדליק את כל המנורות האדומות. ששני הפסיכולוגים אליו שלחתי אליו - היו אידיוטים!! שגם הם לא איבחנו.... ואז בערב אחד הוא אחר לחזור הביתה. טילפן אחה"צ להודיע שיש עוד קצת עבודה ומתעכב... או קיי, יש לי עוד קצת זמן לעצמי... עוברת שעה.. שעתיים... מטלפנת אליו - אין תשובה... הסלולארי לא עונה... ואז הפחד הזה ואז פתאום נזכרת שבשיחה האחרונה אמר 3 פעמים: אוהב אותך.... והדאגה וחוסר האונים.... והלכו לחפש אותו... ואני ממשיכה לחייג נואשות וכלום... ופתאום צלצול בדלת - 2 שוטרים עומדים בפתח! את הזעקה שלי לא אשכח לעולם!! הרגעי, הם אומרים, הוא בסדר - מצאו אותו מעורפל אבל בהכרה. רצים לביה"ח, שאלה ראשונה ששאלתי: מה הייתי עושה בלעדיך? תשובתו: את חזקה הא?!?!? אני חזקה? - כן בזכותך, איתך... (זה כבר מחשבות, לא דברים שנאמרו). ואח"כ ההחלמה הארוכה, תרופות שהישפעו לאט לאט, אבל הוזהרתי ע"י הרופא שעדיין המצב רגיש, עדיין יכול לנסות שוב, ובתוך כך התאבדותה של מיכל ניב.. ורק כדי לסגור את הסיפור: ניהלנו אח"כ, כשהבריא לחלוטין, המון שיחות על איך זה ייתכן, איך יכול להיות שהמסגרת המשפחתית לא סיפקה תמיכה בשבילו. אמר שהמחלה הזו פשוט משבשת לחלוטין את ההגיון, שהגיע ב"אשמתה" באמת ובתמים למסקנה שעבורנו - אתם שומעים? עבורי, עבור הילדים - טוב מותו מחייו! בלתי נתפס, אבל זה כך. לא קוראת מה שכתבתי, לא יודעת למה כתבתי... תודה על סגירת מעגל נוסף... ושלא נדע צרות לעולם!
החלפתי "תחפושת" - לצורך העמקת ההסוואה. סיפורה של מיכל ניב זרק אותי באחת לתקופה ההיא, והזכרון הראשון שיש לי משם הוא החבאת העיתונים... כדי ש"הוא" שכמעט היה שם שבועיים לפני - לא יראה את הכתבה, שלא יקבל "אומץ"... שלא ינסה שוב והפעם, חלילה, בהצלחה... (זה קורה, אתם יודעים, סטטיסטיקות מראות שכן יש בזה משהו "מדבק"). "הוא" - בעלי... אהבה גדולה... משפחה אוהבת... קצת צרות בעבודה - לא משהו שמישהו חושב שיוביל לשם. בדיעבד הסתבר שפשוט לא ידענו שישנה מחלה שנקראת דיכאון קליני. לא במובן של "דיכי" - אותו כולם מכירים, אלא מחלה שמשתלטת על המוח של האדם ועושה שם שמות. ואני - עם כל הפתיחות, הסקרנות, ה"אינטליגנציה" (בכמה מרירות נכתבה מילה זו) - לא ידעתי שיש מחלה כזו, שמצבי הרוח שהיו בחודשים שקדמו היו צריכים להדליק את כל המנורות האדומות. ששני הפסיכולוגים אליו שלחתי אליו - היו אידיוטים!! שגם הם לא איבחנו.... ואז בערב אחד הוא אחר לחזור הביתה. טילפן אחה"צ להודיע שיש עוד קצת עבודה ומתעכב... או קיי, יש לי עוד קצת זמן לעצמי... עוברת שעה.. שעתיים... מטלפנת אליו - אין תשובה... הסלולארי לא עונה... ואז הפחד הזה ואז פתאום נזכרת שבשיחה האחרונה אמר 3 פעמים: אוהב אותך.... והדאגה וחוסר האונים.... והלכו לחפש אותו... ואני ממשיכה לחייג נואשות וכלום... ופתאום צלצול בדלת - 2 שוטרים עומדים בפתח! את הזעקה שלי לא אשכח לעולם!! הרגעי, הם אומרים, הוא בסדר - מצאו אותו מעורפל אבל בהכרה. רצים לביה"ח, שאלה ראשונה ששאלתי: מה הייתי עושה בלעדיך? תשובתו: את חזקה הא?!?!? אני חזקה? - כן בזכותך, איתך... (זה כבר מחשבות, לא דברים שנאמרו). ואח"כ ההחלמה הארוכה, תרופות שהישפעו לאט לאט, אבל הוזהרתי ע"י הרופא שעדיין המצב רגיש, עדיין יכול לנסות שוב, ובתוך כך התאבדותה של מיכל ניב.. ורק כדי לסגור את הסיפור: ניהלנו אח"כ, כשהבריא לחלוטין, המון שיחות על איך זה ייתכן, איך יכול להיות שהמסגרת המשפחתית לא סיפקה תמיכה בשבילו. אמר שהמחלה הזו פשוט משבשת לחלוטין את ההגיון, שהגיע ב"אשמתה" באמת ובתמים למסקנה שעבורנו - אתם שומעים? עבורי, עבור הילדים - טוב מותו מחייו! בלתי נתפס, אבל זה כך. לא קוראת מה שכתבתי, לא יודעת למה כתבתי... תודה על סגירת מעגל נוסף... ושלא נדע צרות לעולם!
