צליליתה1
Well-known member
איך אני מתגעגעת למסעדות, ועוד יותר לאכול על שולחנן של חברי וחברותי הבשלניות.
טייקאווי ומשלוחות לא עושים לי את זה (לא שאני לא מזמינה, אבל גם כשזה מסעדות נהדרות זה מגיע הביתה בסדר גמור, או כמעט טוב מאוד מינוס. *
אני רוצה לשבת ליד שולחן ערוך יפה, עם תאורה בדיוק נכונה (אני זקנה. לא מתלהבת ממסעדות מאוד חשוכות) שיגישו ויפנו (וישטפו כלים) שיציעו לי משהו חדש ומפתיע, שיביאו לטעום, שיפתיעו אותי.
אני משעממת את עצמי עם הבישול שלי. פחות או יותר שנה שלמה זה מה שאני אוכלת.
ויש לי, כמובן, כמו לכל אחד ואחת , מלא מתכונים שמורים בבוק מארקס או בתיקיה יעודית. לפעמים אני מחליטה לבשל משהו חדש, ניגשת במרץ לקלוף לקצוץ לבלגן לטגן ומגלה שחסר לי רכיב זה או אחר.גם כשאני בסדר ובודקת ומכינה הכל מראש, אז מראש שאני מגלה שחסר (---) ואני ישר חושבת במה אפשר להחליף. ועוד יותר נורא, קוראת את רשימת המרכיבים ומחליטה להחליף את x ב y , כי ברור, ככה לא מבשלים.
וזו בדיוק הסיבה שלאוכל שלי (ותכלס, של כל בשלן ביתי שאצלו אני רגילה לאכול), יש תמיד אותו טעם. לכל בשלן יש את היד שלו, את צירוף התבלינים שלו, וגם כשמנסה משהו חדש, ונשבעתי לעצמי שאעשה בדיוק כמו שכתוב במתכון, אני מורידה קצת סוכר, מוסיפה קצת מלח. הטעם שלי.
אתמול הכנתי פשטידה עם זוקיני, בטטה ורוטב עגבניות. התכוונתי להכין זוקיני ופלפלים, אבל הסתבר שנגמרו הפלפלים. קניות דווקא יש לנו בשבת, אבל התעצלתי לזוז. בקיצר, סוף סוף משהו חדש, אבל פעם הבאה אני אדאג שיהיו פלפלים.
וכל זה בניגוד לקפה, שאני אוהבת לשתות בבית, מכיוון שיש מעט מאוד מקומות ששתיתי בהם קפה שממש שימח אותי.
כמו למשל בזהרה, בעין כרמל.
*אבא שלי היה ממש מתעצבן אם הייתי מגיעה הביתה עם ציון כמעט טוב או כמעט טוב מאוד. שנא את הציון הזה ותמיד צרח שהייתי צריכה לעשות עוד טיפי מאמץ.
מה אגיד ומה אומר, אבא צדק והאמת היא שעשיתי רק מספיק מאמץ כדי שהוא לא יתחרפן, ולפעמים לא עשיתי מספיק. והכעסתי אותו מאוד עם הכמעט טוב.(מאוד).
טייקאווי ומשלוחות לא עושים לי את זה (לא שאני לא מזמינה, אבל גם כשזה מסעדות נהדרות זה מגיע הביתה בסדר גמור, או כמעט טוב מאוד מינוס. *
אני רוצה לשבת ליד שולחן ערוך יפה, עם תאורה בדיוק נכונה (אני זקנה. לא מתלהבת ממסעדות מאוד חשוכות) שיגישו ויפנו (וישטפו כלים) שיציעו לי משהו חדש ומפתיע, שיביאו לטעום, שיפתיעו אותי.
אני משעממת את עצמי עם הבישול שלי. פחות או יותר שנה שלמה זה מה שאני אוכלת.
ויש לי, כמובן, כמו לכל אחד ואחת , מלא מתכונים שמורים בבוק מארקס או בתיקיה יעודית. לפעמים אני מחליטה לבשל משהו חדש, ניגשת במרץ לקלוף לקצוץ לבלגן לטגן ומגלה שחסר לי רכיב זה או אחר.גם כשאני בסדר ובודקת ומכינה הכל מראש, אז מראש שאני מגלה שחסר (---) ואני ישר חושבת במה אפשר להחליף. ועוד יותר נורא, קוראת את רשימת המרכיבים ומחליטה להחליף את x ב y , כי ברור, ככה לא מבשלים.
וזו בדיוק הסיבה שלאוכל שלי (ותכלס, של כל בשלן ביתי שאצלו אני רגילה לאכול), יש תמיד אותו טעם. לכל בשלן יש את היד שלו, את צירוף התבלינים שלו, וגם כשמנסה משהו חדש, ונשבעתי לעצמי שאעשה בדיוק כמו שכתוב במתכון, אני מורידה קצת סוכר, מוסיפה קצת מלח. הטעם שלי.
אתמול הכנתי פשטידה עם זוקיני, בטטה ורוטב עגבניות. התכוונתי להכין זוקיני ופלפלים, אבל הסתבר שנגמרו הפלפלים. קניות דווקא יש לנו בשבת, אבל התעצלתי לזוז. בקיצר, סוף סוף משהו חדש, אבל פעם הבאה אני אדאג שיהיו פלפלים.
וכל זה בניגוד לקפה, שאני אוהבת לשתות בבית, מכיוון שיש מעט מאוד מקומות ששתיתי בהם קפה שממש שימח אותי.
כמו למשל בזהרה, בעין כרמל.
*אבא שלי היה ממש מתעצבן אם הייתי מגיעה הביתה עם ציון כמעט טוב או כמעט טוב מאוד. שנא את הציון הזה ותמיד צרח שהייתי צריכה לעשות עוד טיפי מאמץ.
מה אגיד ומה אומר, אבא צדק והאמת היא שעשיתי רק מספיק מאמץ כדי שהוא לא יתחרפן, ולפעמים לא עשיתי מספיק. והכעסתי אותו מאוד עם הכמעט טוב.(מאוד).
נערך לאחרונה ב:
