לגבי חלב, מייצריו ותוצריו
חלב עיזים. עיזים (עדיין) אינן מוחזקות בתנאים הקשים כמו של הפרות, אז זוהי חצי נחמה. כך גם יש אלטרנטיבות חוץ ממשקה סויה: חלב שקדים, חלב קוקוס, חלב אורז. בדיוק לפני מספר ימים קראתי תשובה של נעמה מפורום צמחונות וטבעונות בוואלה לשאלה דומה: "אין חלב פרה חופש".... אבל גם אין לולי פטמים חופש (תרנגולות למאכל) וגם לא בריכות דגים חופש. לגבי התופעות שהזכרת בנוגע לסויה- מעולם לא נתקלתי בטענות הללו. את יכולה לשאול בפורום צמחונות וטבעונות. ואחרון ומאוד לא חביב: אין מחלבה כזו, שאינה שולחת פרות ש"סיימו" את עבודתן (או במילים אחרות- כבר לא מניבות את אותה תפוקת החלב כבימים עברו) לשחיטה. אני מצרפת לכאן סיפור מתוך האתר של אנונימוס, עם הקדמה קצרצרה לפניו: "משק הבקר והחלב". ביטאון התאחדות מגדלי בקר בישראל, "משק הבקר והחלב", הוא אחד מכתבי-העת החקלאיים המקצועיים ביותר בשפה העברית (המתובל במעט מדורים קלילים ואף קריקטורות המציגות פרות כנשים בתנוחות פורנוגרפיות, כמו זו שמשמאל!). ב 1993 הופיע בכתב-העת סיפורה המופלא של הפרה "לימה 824". הכתבה כוללת דברים מפי הרפתן, שוקה אלימה, ומונולוג נרגש שהוא שם בפי הפרה – הזדמנות נדירה, שבה מתייחס כתב-העת לסבלה של פרה; חריגה זו מתאפשרת משום שהסבל נגרם מתאונה. הכתבה בהחלט אינה אופיינית לספרות החקלאית, אך היא מבטאת הלך מחשבה רווח ומעורר חיבה בקרב העמיתים למקצוע. המונולוג צוטט בירחון השירותים הווטרינריים, ו"זכויות בעלי-חיים השבוע" שב ומצטט אותו, ומוסיף ביאורים: "אני לימה מקבוצת שילר, פרה." כיצד זכתה הפרה בשם לימה, לא ידוע לנו. 824 הוא שם טיפוסי יותר. בניגוד לרובנו, שזכינו בשמנו בהבל פה, שמה של "824" נצרב על גבי גופה באמצעות כווייה. "אבל מה? מצטיינת במיוחד. בקיצור פרה! פרה!" "מצטיינת" במה, בדיוק? לימה נשאה על גופה יום-יום 55 ליטרים חלב בממוצע. האם כבר סבלה מצליעה קשה? האם הייתה מסוגלת ללכת יותר מכמה מאות מטרים? על כך לא מסופר. "מתייחסים אליי יפה, נותנים אוכל כמו שצריך. החיים באמת טובים. עד אותו יום מר ונמהר שייחרט אצלי בזיכרון לעולמי עד." "מתייחסים אלי", "נותנים לי" – כך כותב אסיר מן הכלא. פרה אינה צריכה שיתנו לה אוכל, אם לא מונעים ממנה למצוא אותו לבד על-ידי כליאה והרס גופה בייצור חלב מוגבר. ומה בתפריט "כמו שצריך"? הרבה מוצרי-לוואי של תעשיות חקלאיות שונות וזבל. אלמלא הייתה פורצת מגפת ספגת המוח, היו ממשיכות הפרות ליהנות מאכילת שיירי קרובי משפחתן המתים. החיים באמת טובים. "אני אוכלת לי בנחת את ארוחת הצהרים, ופתאום בלי שום התראה מוקדמת מגיח לו הטרקטור. אני מנסה להוציא את הראש מהעול, אך העול סגור." מתי ניסיתם בפעם האחרונה לאכול בנחת כשראשכם נעול בין מוטות מתכת? ואולי מתרגלים לזה, והעיקר האוכל? תלוי כמה זמן אורכת ארוחת הצהרים. בספרות החקלאית מזהירים, שאם משאירים פרות בעול למשך יותר מארבע שעות, הן מוציאות יותר אנרגיה בניסיונותיהן להשתחרר, מהאנרגיה שקיבלו בארוחת-הנחת שלהן. "הטרקטור מתקרב, עוד מטר, ועוד מטר, ואז... מכה אדירה בראש. הלסת נשברת לשניים, דם לכל הכיוונים, הרסו לי את הפנים. בא לי למות, מה עושים אלוהים, מה עושים?" דֶזָ´ה ווּ? אפשר בהחלט שזו לא הפעם הראשונה שמרסקים את עצמותיה של לימה. כאשר הייתה עֶגלה, יתכן שהכניסו אותה לעול, שברו לה את הקרניים, הדם פרץ לכל הכיוונים ועצרו אותו באש. כמו אז, כך גם הפעם, לימה אינה יכולה להתגונן או לברוח, אלא רק לראות את אסונה מתקרב באיטיות ופוגע בה. אך די לביקורת! התאונה נוראה, שוקה מזועזע באמת, וגם גדיעת קרניים ללא הרדמה כבר נאסרה. "ואז מגיע שוקה, זה שתמיד צועק, אני רואה שדמעות עומדות לו בעיניים. תראה מה עשו לי?!" או.קיי, אז כנראה לא תמיד "מתייחסים אלי יפה". ואולי לצעקות נלוות גם קצת מכות בצינור, או שוק חשמלי – כנהוג בשעה שמזרזים פרות לחליבה? והנה גם שוקה בוכה. ומדוע? "בדרכי אל מקום האירוע הייתה לי תחושה קשה, שמדובר באחת הפרות הטובות שלנו, ובלבי אמרתי ´רק לא 824´", הוא מספר. "תחושה קשה" נוכח הרכוש, שעלול לרדת לטמיון: לדברי שוקה, עד לאותו יום שאבו מגופה של לימה 39,000 ליטר חלב. יש סיבה לבכות. "אני יודעת שבמצבי הפתרון היחידי זה ´מרבק´, אבל אני כל-כך רוצה לחיות, לא רוצה למות, כל-כך טוב לי פה אתכם. הביאו את הדוקטור, מיכאל. מיכאל בחור נחמד, פלייבוי כזה, כל כמה חודשים מדגדג אותי מאחור." הצנזור היה כאן? הפלייבוי הנחמד הוא ודאי האיש, שמחדיר לתוך איבר-המין של לימה, זרע שנסחט מפר אחד, כדי להשתילו ברחמה. מדגדג בהחלט! כנראה זו הסיבה לכך, שמרסנים פרות בעול במהלך ההזרעה המלאכותית. "הפעם הוא בעצמו אומר שאין ברירה, ´פרה אבודה´. אבל שוקה לא מסכים, יש לו לב טוב לשוקה, יש תקווה. בקיצור, מתקשרים לבית-החולים הווטרינרי ומחליטים לנתח אותי. מדברים שהניתוח יעלה הרבה כסף. מה יש, לא מגיע לי? הרי זה לא אשמתי. הובילו אותי לבית-דגן." לא רק לב טוב יש לו, לשוקה, אלא גם ראש פיננסי טוב ונכונות להמר על פרה "מצטיינת" מול עלות הניתוח. הוא מסביר: "היום, ארבעה חודשים לאחר התאונה, לימה נמצאת בתחלובה הרביעית ומגיעה ל 60 ליטר ליום. אין ספק שההשקעה בניתוח ובאשפוז הייתה כדאית!" "כל הזמן דאגתי מה יהיה עם ההריון. רק שלא אאבד את בנותיי." דאגה זו נלקחה בחשבון, כמובן, בתחשיב הכלכלי. עוד שתי פרות "מצטיינות" לעתיד. "הורדמתי. כשהתעוררתי היה בוקר. הייתי תפורה על כל הראש. מייד אמרו לי שהניתוח הצליח. אחרי עשרה ימי אשפוז חזרתי לרפת שאני כל-כך אוהבת. טיפלו בי כמו בתינוקת ואט אט חזרתי לעצמי. נולדו לי תאומות ואני משתדלת כפל כפליים בתנובת החלב." מזל טוב! התאומות הופרדו מלימה מיד לאחר הלידה, כדי שלא יגזלו מן החלב שלימה כה "משתדלת" על תנובתו. "אני רוצה להודות מקרב לב ומקרב עטיניי לרפתנים שלא איבדו צלם אנוש, לרופאים ולכל אלה שעזרו לי להתאושש ולחזור לעצמי. לקרני, אני באמת סולחת, רק שיהיה יותר זהיר. מו...סר השכל: אסור לאבד תקווה, וגם בהמות כמוני זקוקות למעט אהבה. שיהיה לכם כל טוב, ושתמשיכו ליהנות מאתנו! לימה." העיקר שהרפתנים מאמינים בסוף טוב. לולנים לא היו טורחים. התרנגולות זולות, ואם הן נפצעות – מקומן בערמת הזבל.
