אולי אמצא לי בית איתכם?
שלום לכולכם אנשים יקרים, כבר 4 חודשים וקצת אני מחפשת לי בית. ולא מוצאת. האובדן שלי כנראה כלכך נדיר שאין לו פורום.. בהרגשתי, אני שייכת אליכם. אני מקווה שתהיו מוכנים לקבל אותי לזרועותיכם. הנה הסיפור שלי, בקצרה מאד. אקבל את דעתכם האם יש לי מקום פה, אם לאו. בדיוק לפני שנה אחת פחות שבוע, אחותו של אישי התקשרה מארה"ב ומסרה לנו כי החליטה להביא את בנה בן ה- 4 חודשים לישראל: היא היתה חולה בסרטן, במצב קשה מאד ותחת טיפולים איומים, והם לא היו מסוגלים לטפל גם באמא וגם בתינוק, שנולד פג בלידה מוקדמת יזומה בתחילת שמיני. בתוך יומיים החליט אישי כי אנחנו ניקח את התינוק אלינו, ואני חיזקתי אותו בהחלטתו. קיבלנו את עדן ביום הראשון לשנה החדשה. עדן היה איתנו בדיוק 9 חודשים. באמצע ספטמבר נפטרה אימו, פה בארץ, לאחר שהספיקה לראותו פעם אחת. שבועיים אח"כ חזר עדן עם אביו לארה"ב, להיצטרף אל אחותו בת ה-7 וחצי, שחיכתה להם שם. ואנחנו, אישי ואני ושלושת ילדינו, איבדנו בן ואח. עברנו, ועודנו, תקופת אבל נוראית. על פניו נראה כי רובם ככולם התאוששו והמשיכו בחייהם. על פניו, כי ממש לא כך. כל אחד כואב בדרכו. רק אתמול שאלה אותי הקטנה, בת ה- 5, "אמא, את יודעת על מה אני חושבת כל הזמן?" "?" "על עדן". גם אני, אמרתי לה. אני בכאב נוראי. מעולם לא הייתי במצב קשה כלכך. גם לא כשאמי נפטרה לפני 8 שנים ממחלת הסרטן. ומכיוון שלא מצאתי הורה עם סיפור דומה, אבל מצאתי אותכם, אני שואלת את רשותכם להיצטרף למקום הזו כאחת מכם. תודה על ההקשבה, יסמין
שלום לכולכם אנשים יקרים, כבר 4 חודשים וקצת אני מחפשת לי בית. ולא מוצאת. האובדן שלי כנראה כלכך נדיר שאין לו פורום.. בהרגשתי, אני שייכת אליכם. אני מקווה שתהיו מוכנים לקבל אותי לזרועותיכם. הנה הסיפור שלי, בקצרה מאד. אקבל את דעתכם האם יש לי מקום פה, אם לאו. בדיוק לפני שנה אחת פחות שבוע, אחותו של אישי התקשרה מארה"ב ומסרה לנו כי החליטה להביא את בנה בן ה- 4 חודשים לישראל: היא היתה חולה בסרטן, במצב קשה מאד ותחת טיפולים איומים, והם לא היו מסוגלים לטפל גם באמא וגם בתינוק, שנולד פג בלידה מוקדמת יזומה בתחילת שמיני. בתוך יומיים החליט אישי כי אנחנו ניקח את התינוק אלינו, ואני חיזקתי אותו בהחלטתו. קיבלנו את עדן ביום הראשון לשנה החדשה. עדן היה איתנו בדיוק 9 חודשים. באמצע ספטמבר נפטרה אימו, פה בארץ, לאחר שהספיקה לראותו פעם אחת. שבועיים אח"כ חזר עדן עם אביו לארה"ב, להיצטרף אל אחותו בת ה-7 וחצי, שחיכתה להם שם. ואנחנו, אישי ואני ושלושת ילדינו, איבדנו בן ואח. עברנו, ועודנו, תקופת אבל נוראית. על פניו נראה כי רובם ככולם התאוששו והמשיכו בחייהם. על פניו, כי ממש לא כך. כל אחד כואב בדרכו. רק אתמול שאלה אותי הקטנה, בת ה- 5, "אמא, את יודעת על מה אני חושבת כל הזמן?" "?" "על עדן". גם אני, אמרתי לה. אני בכאב נוראי. מעולם לא הייתי במצב קשה כלכך. גם לא כשאמי נפטרה לפני 8 שנים ממחלת הסרטן. ומכיוון שלא מצאתי הורה עם סיפור דומה, אבל מצאתי אותכם, אני שואלת את רשותכם להיצטרף למקום הזו כאחת מכם. תודה על ההקשבה, יסמין
