אולי אני מתפרץ דרך דלת פתוחה

[בנדק חביב1]

אולי אני מתפרץ דרך דלת פתוחה

קראתי באודות הפורום - מהו ככל הנראה דמות האב הנדרשת או המוכרת כיום.
כשאטאני הייתי ילד אבי עבד מפוצל, ובין שעות הבקר לשעות הערב מנוחתו היתה קודש, ומי שהפר אותה חטף בגופו, ממש.
אני כאב חדש - לפני כשלושים שנים -
בחרתי לעבוד בהוראה, בחרתי להיעדר ממקום העבודה כשהילד/ה היו חולים
אבל
גידלנו את הילדים יחד.

 

[AlonPe]

אחד הרשמים החזקים

שהיו לי בתור ילד, בביקור ב-בית ביאליק,
היה התיאור מלא היראה של פרקי הזמן בהם אבא ביאליק
היה מסוגר בחדרו - ועובד, והילדים היו צריכים לשמור על דממה!.
כמובן שהיום, בתור אבא, שמדי פעם צריך להסתגר ולגמור איזה פרויקט,
התיאורים האלו מעוררים קינאה

אבל גם בתור ילד, התיאורים האלו עוררו כמיהה.
כמיהה לזמן כזה, "קדוש", ו-"אמיתי",
לתחושה שמשהו רציני קורה....

 

[schlomitsmile]

לא שזה עקרוני, אבל למיטב ידיעתי ביאליק לא היה אבא
במקרה ביקרנו שם לא מזמן:
במסגרת החינוך-הביתי אנחנו נוסעים לאנשהו פעם בשבוע

בבית ברחוב ביאליק (שכמה שזה מוזר, נקרא כך כבר בחייו, כשהוא גר שם)
הוא חי בעשר השנים האחרונות לחייו, עם אישתו והוריה.
&nbsp
לגבי מנוחת צהריים- גם אני זוכרת את הדממה בבית
כשההורים נחו את שלאף-שטונדה שלהם בין 14:00 ל 16:00(אבא שלי יקה),
ולעומת זאת, לבנים שלי אין בעיה לזמר בקולי קולות או להכנס אליי לחדר
כשאני כבר מרשה לעצמי איזו תנומה...
&nbsp

 

[AlonPe]

אז אולי התבלבלתי עם בית... מישהו אחר!...

אולי זה היה בבית עגנון בירושלים?

חחחח!...
&nbsp
&nbsp

 

[schlomitsmile]

מאד יכול להיות
עגנון היה כידוע יקה, ולהם מנוחת הצהריים (ע"ע שלאף שטונדה) היא שעה קדושה.
רק פיקוח נפש דוחה שלאף שטונדה, וגם זה רק עם הצגת ראיות חותכות

והיו לו שני ילדים.

 

[בנדק חביב1]

אב'שלי היה תורכי אסלי, ושלאף שטונדה

היתה חוק.
תיקון קל - עגנון לא היה יקה כי אם פולני, ורק מקצת משנות חייו חי בברלין בתמיכת שוקן מייסד 'הארץ'.

 

[schlomitsmile]

אכן בצעירותו כתב בידייש

הוא נולד בגליציה שהיתה חלק מאוסטריה-הונגריה בזמנו,
יקים אסלים היו באמת כועסים עליי שאמרתי על "אוסט-יודה" שהוא יקה

אבל בעיניי, מי שהמרחב התרבותי הטבעי שלו
הוא המרחב של התרבות הגרמנית/אוסטרית,
נחשב יקה.
מאוחר יותר חי, התחתן (עם יקית אורגינל

) וילדיו נולדו, בגרמניה
(לא רק בברלין, בית המשפחה היה בבאד-הומבורג).

 

[AlonPe]

זה לא היה שלאף שטונדה!

יכול להיות שביתו בכבודה ובעצמה הדריכה את הסיור ההוא?
בכל מקרה אני זוכר את זה, זה עשה עליי רושם כביר:
בזמן שהוא היה עובד,הוא היה מסתגר בחדר עבודתו,
היא סיפרה על זה בחרדת קודש, על השקט המופתי
שאסור להפר בשום אופן,
והציפייה שהדלתות ייפתחו שוב.

יש בזה מרכיב של כבוד ויראה (מתוך נקודת מבט של ילד)
כלפי משהו רציני, "אמיתי".
וגם היום בתור מבוגר, בתור אבא,
כמובן שיש איזו כמיהה, קינאה לסוג של 'סמכות הורית' ש-גם לטובה, לא רק לרעה,
היום כבר לא קיימת. ה-דיסטנס החמור הזה,
אמנם אני לא עגנון, גם לא בתחום העבודה שלי

(הרחק, הרחק למטה מזה)
אבל בכל זאת, כשאני עובד מהבית, אין אפילו טיפה מ-היראת כבוד הזו!

האפרוחים יכולים להשתולל חפשי "להפריע", "להציק"...

 

[יאיר טריבלסקי]

לא חייבים ללכת לקיצון

מיראת כבוד סמכותית הלכת לשובבים שמפריעים.. לא חייבים ללכת לקיצון: שימת גבולות היא אל'ף ב'ית בדיאלוג עם הילדים. גבולות ברורים, מדויקים וקפדניים, ששומרים עליהם ועם הזמן הם גם אלה ששומרים על היחסים. כשאני רואה משפחות שבהן הילדים מנהלים את סדר היום ועושים כרצונם בעולם המבוגרים ואלה שותקים, זה חורה לי, בעיקר כי עם השנים זה יפגע בילדים עצמם, שלא לדבר על כך שגם למבוגרים מגיע לחיות בעולם מוגדר שבו גם הם זוכים לשקט והתחשבות. אלא שאם ילדים מתרגלים לעולם שבו המבוגרים שמאפשרים להם את האנרכיה הזו קשה מאוד לשנות דברים בהמשך, וחבל.

 

[בנדק חביב1]

מסכים אתך מאוד בענין גבולות ברורים, מדויקים וקפדניים

אני רוצה להוסיף, מעטים ונוטים להיות הגיוניים, אם כי מעולם לא שללתי את: ,ככה, כי אני אביך, ואני יודע טוב יותר" - עד גיל מסויים, כמובן.
דא עקא, שאצל אבי זה היה שרירותי, אלים מאוד כשהגבול נפרץ קלות, ואני לא מדבר על התפרעות, אלא על התקעות מחוץ לבית, בקיץ בשעות המנוחה והאיסור הגורף לא לדפוק על הדלת [ לא נעים לי להיזכר מה קרה לי כשנרדמתי מחוץ לביתי והשכנים לקחו אותי לביתם

]. לו דפקתי הוא היה פותח ומוריד לי סטירת לחי על המקום.
בררר

 

[AlonPe]

אתמול בתכנית

של ארז טל, עם דני ליטני,
הוא (ליטני) סיפר על קטע,
שהיה לו "הסכם" עם אבא שלו,
כשהוא היה בצבא -
שאם הוא מגיע הביתה ומגבת בחלון תלויה ככה ולא ככה,
זה סימן ש-האבא נמצא בפנים עם "חתיכה".
ואז הוא צריך לדעת שאסור לו להיכנס.
הוא סיפר על ערב אחד שהוא הגיע מהצבא,
המגבת הייתה תלוייה "ככה". לא היה לו לאן ללכת,
אז הוא התיישב על ספסל בגן לייד הבית.
וירד גשם מבול. הוא היה כל כך עייף שנרדם ככה על הספסל בגשם.
בבוקר כשהוא נכנס הביתה הסתבר שהאבא סתם שכח להזיז את המגבת.
זה הזכיר לי גם את השיר יהודה פוליקר - "נמס בגשם"
טוב, לא יודע מה נכנסתי למצברוח הזה...
אני דווקא אוהב גשם

 

[יאיר טריבלסקי]

ראיתי חלק מהראיון איתו. היה מזעזע.

יש הורים שלא הייתי נותן להם לגדל עציץ. לא יאומן איך עבר את הטראומה הזו עם אב שכזה ועדיין מחייך פה ושם. מן הסתם הצלקות שבתוכו לא יגלידו לעולם.

 

[rubber duck]

עולם שונה / הורות שונה

בילדותי ראית את אבי בבוקר ( בארוחת הבוקר ) ואז בשעה 8 בערב לאחר ששב מן העבודה
בסופי שבוע הוא היה בבית
עבד בגינה והיה יותר עימי
שנת הצהריים שלו בשבת הייתה זמן חשוב עבורו אבל לא מעבר לכך
( ואני הייתי שקוע במצעדי הפיזמונים או סתם בלהסתובב עם החברה מהשכונה )

יש דימיון בין אבי לביני בהרבה תחומים
כלומר גמני יוצא מוקדם בבוקר מהבית ( בין אם לאימון ובין אם לעבודה )
ואני חוזר אחר הצהריים
ואז יש קצת זמן שמוקדש לבית , לילדים ולכל מה שדרש באותו רגע

שבתות אצלי הן סיפור שונה
מאחר ולרוב אני יוצא עם הזריחה לרכיבת שבת ואחרי שאני חוזר אפשר לצאת כמשפחה ( ברור שאפשר להזיז לעיתים את רכיבת השבת )

מבחינת איזון ביני לבין זוגתי
אנו חולקים את ההורות
אין תפקידים מוגדרים ( למעט דברים מאד קטנים ונקודתיים ) גם עם הילדים וגם בעבודות הבית בכלל

שרון