אולי אצלי הכל בסדר, ונתקעתי בחברה שמייצרת בודדים?
זו השאלה שעולה בראש לפעמים, ואשמח לדעתכם.
לפעמים אני אומרת לעצמי: כל כך הרבה שנים ואני בקושי מגיעה לדייט ראשון. חייב להיות בי איזשהו פגם בולט שצועק למרחקים. אולי אני מכוערת, או מוזרה.
אבל אז אני רואה את החברים שלי, שאי אפשר להגיד עליהם את הדברים האלה. חלקם אפילו יפים וכריזמטיים, וגם הם נתקלים בתרבות דייטים מכוערת-
גברים שמורחים תקשורת לאורך שבועות בקיופיד ובוואטספ במקום להרים את הטלפון ולקבוע דייט,
בנות שקובעות דייט ולא מופיעות אליו,
גברים שאינם מהססים לפגוע בצד השני בגלל רצון לסקס זמין ופחד ממחוייבות,
בנות שמביעות סירוב בצורה קיצונית ומשפילה לגברים שניגשים אליהן,
גברים שלא יודעים את ההבדל בין חיזור להטרדה,
אנשים שנוטשים שיחות בלי לומר "שלום", רק כדי "לצוץ מחדש" כעבור שבוע,
ודור שלם שתקוע בעולם הוירטואלי ושכח שמאחורי ה"נקסט" יש בן אדם.
אז אחרי חודש בקיופיד שלא הסתיים כמעט בשום פגישה אבל כן הביא הרבה כאפות, תגידו לי-
זה באמת אני?! לגמרי? רק באשמתי? רק באשמתכם? זה לגמרי הדרך שבה דיברנו/נהגנו/הלכנו/חשבנו/הסתכלנו? זה מאה אחוז אשמה פרטית ובלי שום ספקות?!
זו השאלה שעולה בראש לפעמים, ואשמח לדעתכם.
לפעמים אני אומרת לעצמי: כל כך הרבה שנים ואני בקושי מגיעה לדייט ראשון. חייב להיות בי איזשהו פגם בולט שצועק למרחקים. אולי אני מכוערת, או מוזרה.
אבל אז אני רואה את החברים שלי, שאי אפשר להגיד עליהם את הדברים האלה. חלקם אפילו יפים וכריזמטיים, וגם הם נתקלים בתרבות דייטים מכוערת-
גברים שמורחים תקשורת לאורך שבועות בקיופיד ובוואטספ במקום להרים את הטלפון ולקבוע דייט,
בנות שקובעות דייט ולא מופיעות אליו,
גברים שאינם מהססים לפגוע בצד השני בגלל רצון לסקס זמין ופחד ממחוייבות,
בנות שמביעות סירוב בצורה קיצונית ומשפילה לגברים שניגשים אליהן,
גברים שלא יודעים את ההבדל בין חיזור להטרדה,
אנשים שנוטשים שיחות בלי לומר "שלום", רק כדי "לצוץ מחדש" כעבור שבוע,
ודור שלם שתקוע בעולם הוירטואלי ושכח שמאחורי ה"נקסט" יש בן אדם.
אז אחרי חודש בקיופיד שלא הסתיים כמעט בשום פגישה אבל כן הביא הרבה כאפות, תגידו לי-
זה באמת אני?! לגמרי? רק באשמתי? רק באשמתכם? זה לגמרי הדרך שבה דיברנו/נהגנו/הלכנו/חשבנו/הסתכלנו? זה מאה אחוז אשמה פרטית ובלי שום ספקות?!