אולי זה יעניין מישהו. מאמר שלי בפייסבוק על קולנוע "תל אביב".
קולנוע "תל אביב" הוקם בשנת 1957.
בית הקולנוע נבנה על ידי אולפני פוקס המאה ה-20 ממש על ידי האולפנים מהוליווד ולא על ידי סוכנים מקומיים.
היכולות הכספיות של האולפנים מאמריקה איפשרו הקמתו של הקולנוע הגדול והמפואר בישראל.
ממש מפואר לאותם ימים.
2,000 מקומות ישיבה, מערכת שמע בת 28 רמקולים עם מערכת סטריאופונית, מערכת מיזוג אוויר לקיץ ולחורף, שטיחים מקיר לקיר, כסאות מרופדים (בספרו* "הסוף" של חוני המעגל הוא מציין כי הם היו אדומים), ראיה טובה מכל מושב, ריוח מספיק בין השורות, קפה בר בלובי, תאי טלפון ציבוריים ויציאות לחדרי מלתחה ואיפור.
והחשוב מכל "בשיתוף פעולה עם ההסתדרות נבחר סגל של סדרנים הלבושים בלבוש אחיד והמודרך לשרות אדיב" (מתוך התוכניה של הפתיחה החגיגית של הקולנוע).
לבאי הפתיחה החגיגית חולקה תוכניה מפוארת אשר שיבחה את בית הקולנוע ותחילת התוכניה נכתב כאילו בקולו של "הקולנוע" ומפארת את המקום.
הסרט הראשון שהוקרן היה "רומן בלתי נשכח" וברור שהוא הופק והופץ על ידי אולפני פוקס המאה ה-20.
במשך שנים הוקרנו מעל מסך זה אך ורק סרטים שהופקו על ידי אולפני פוקס המאה ה-20 אבל בהמשך הוקרנו גם סרטים של אולפנים אחרים.
כמו כן הוקרנו בשעות היום סרטים בגרמנית ועל מנת לא לפגוע בניצולי השואה קראו להם "סרטים אוסטריים".
בנוסף לסרטים נערך במקום המפואר טקס בחירת מלכת היופי לשנת 1958 וכן פעילויות תרבותיות שונות וכן אירועים פוליטים.
בשנת 1985 יהודה פוליקר הופיע במקום.
מיד לאחר הקמת הקולנוע ובמשך עשור ואפילו קצת יותר היתה עדנה לבתי הקולנוע ברחבי הארץ.
הטלוויזיה עדין לא היתה קיימת בישראל והבילוי המשובח ולא הכי יקר היה ללכת לקולנוע.
בספר של דוד שליט על תולדות בתי הקולנוע בישראל, "מקרינים כוח", מביא המחבר נתוני צפיה וכמות בתי קולנוע מאז.
ב-1958, מנתה אוכלוסיית ישראל 1.8 מיליון תושבים, והיו קיימים 191 בתי קולנוע.
450 סרטים הופצו באותה שנה בבתי הקולנוע ונמכרו 31 מיליון כרטיסים.
שנים לאחר מכן הגענו לשיאים חדשים כגון בשנת 1966, נמכרו מעל 50 מיליון כרטיסים והאוכלסיה היתה בת 2.6 מיליון תושבים בלבד.
מאז יש ירידה מתמדת במספר הצופים.
הערת אגב בשנות החמישים והשישים מספר בתי הקולנוע בתל אביב יפו היה הגדול ביותר במזרח התיכון !!!.
בשנות ה-70 רכשה את בית הקולנוע חברת "גולן – גלובוס" והבנין שימש את משרדיה וארכיון הסרטים שלה.
בתחילת שנות התשעים ביטלו למעשה את האולם התחתון והשאירו רק את היציע פתוח.
מערכת הסאונד "המפוארת" מאמצע שנות החמישים, כבר התיישנה והמרחק הפיזי בין הרמקולים שמאחורי המסך ובין היציע התבטא באיכות קול נוראית.
באמצע שנות התשעים פיצלו את האולם לשלושה אולמות.
האולמות הופרדו בקירות גבס ויכולת לשמוע מה קורה בסרט השני.
רעיון גרוע וביצוע נוראי.
בשנת 2000 נסגר בית הקולנוע סופית.
משרדי ג.ג נשארו שם וגם הארכיון הסרטים מספר שנים נוספות.
יורם אילן מספר בסיפרו של חוני המעגל (על בתי הקולנוע) כך: "... אני האחרון שהורדתי את המסך בקולנוע "תל אביב".
כמקרין, ביליתי בחדר ההקרנה את מיטב שנותי.
שהדחפור נכנס לקולנוע, הייתי עם הבן שלי, וממש דמעות זלגו לי מהעיניים".
הבנין נהרס והוקם שם בית דירות בגובה חמש קומות.
(זה שם סיפרו של חוני המעגל). "The End"* ספרו של חוני המעגל האמן הרב-תחומי הוקדש לבתי הקולנוע העירוניים.
הספר הודפס מספר ימים לפני מותו הפתאומי ויצא כאלבום הנוגע ביצוג בתי הקולנוע והסרטים, כמהות בסיסית בחיי התרבות, האמנות, הבידור והקיום בארץ ישראל.
חוני המעגל, שנפטר לאחרונה בפתאומיות בגיל 66, היה אמן רב תחומי.
במאי מיצגים אוונגרדיים, סופר, מחזאי, במאי קולנוע וטלוויזיה ("נערי החוף, ו"סיפור אהבה פשוט") ומתעד תרבות, הן בספריו והן בסרטיו.
שני נושאים בהם חוני הרבה לעסוק היו העיר תל אביב ובעיקר שכונת נווה צדק, לה הקדיש את ספריו "בלטות" וכן את הספר "120 שנה לנווה צדק".
ספרו "הסוף" יצא במקביל לסרט תעודי בעל שם זהה, שתיעד את בתי הקולנוע בתל אביב לדורותיהם.
ספר אחר שלו, "קדמת עדן" עסק בסיפורו של קולנוע "עדן", הקולנוע העברי הראשון בתל אביב. יהיה זכרו ברוך.
נ"ב לא יודע למה לא עולה לפי סדר הסריקות שלי אבל מי שרוצה לעקוב רשום על כל פריט למה הוא קשור. מקווה שנהנתם
קולנוע "תל אביב" הוקם בשנת 1957.
בית הקולנוע נבנה על ידי אולפני פוקס המאה ה-20 ממש על ידי האולפנים מהוליווד ולא על ידי סוכנים מקומיים.
היכולות הכספיות של האולפנים מאמריקה איפשרו הקמתו של הקולנוע הגדול והמפואר בישראל.
ממש מפואר לאותם ימים.
2,000 מקומות ישיבה, מערכת שמע בת 28 רמקולים עם מערכת סטריאופונית, מערכת מיזוג אוויר לקיץ ולחורף, שטיחים מקיר לקיר, כסאות מרופדים (בספרו* "הסוף" של חוני המעגל הוא מציין כי הם היו אדומים), ראיה טובה מכל מושב, ריוח מספיק בין השורות, קפה בר בלובי, תאי טלפון ציבוריים ויציאות לחדרי מלתחה ואיפור.
והחשוב מכל "בשיתוף פעולה עם ההסתדרות נבחר סגל של סדרנים הלבושים בלבוש אחיד והמודרך לשרות אדיב" (מתוך התוכניה של הפתיחה החגיגית של הקולנוע).
לבאי הפתיחה החגיגית חולקה תוכניה מפוארת אשר שיבחה את בית הקולנוע ותחילת התוכניה נכתב כאילו בקולו של "הקולנוע" ומפארת את המקום.
הסרט הראשון שהוקרן היה "רומן בלתי נשכח" וברור שהוא הופק והופץ על ידי אולפני פוקס המאה ה-20.
במשך שנים הוקרנו מעל מסך זה אך ורק סרטים שהופקו על ידי אולפני פוקס המאה ה-20 אבל בהמשך הוקרנו גם סרטים של אולפנים אחרים.
כמו כן הוקרנו בשעות היום סרטים בגרמנית ועל מנת לא לפגוע בניצולי השואה קראו להם "סרטים אוסטריים".
בנוסף לסרטים נערך במקום המפואר טקס בחירת מלכת היופי לשנת 1958 וכן פעילויות תרבותיות שונות וכן אירועים פוליטים.
בשנת 1985 יהודה פוליקר הופיע במקום.
מיד לאחר הקמת הקולנוע ובמשך עשור ואפילו קצת יותר היתה עדנה לבתי הקולנוע ברחבי הארץ.
הטלוויזיה עדין לא היתה קיימת בישראל והבילוי המשובח ולא הכי יקר היה ללכת לקולנוע.
בספר של דוד שליט על תולדות בתי הקולנוע בישראל, "מקרינים כוח", מביא המחבר נתוני צפיה וכמות בתי קולנוע מאז.
ב-1958, מנתה אוכלוסיית ישראל 1.8 מיליון תושבים, והיו קיימים 191 בתי קולנוע.
450 סרטים הופצו באותה שנה בבתי הקולנוע ונמכרו 31 מיליון כרטיסים.
שנים לאחר מכן הגענו לשיאים חדשים כגון בשנת 1966, נמכרו מעל 50 מיליון כרטיסים והאוכלסיה היתה בת 2.6 מיליון תושבים בלבד.
מאז יש ירידה מתמדת במספר הצופים.
הערת אגב בשנות החמישים והשישים מספר בתי הקולנוע בתל אביב יפו היה הגדול ביותר במזרח התיכון !!!.
בשנות ה-70 רכשה את בית הקולנוע חברת "גולן – גלובוס" והבנין שימש את משרדיה וארכיון הסרטים שלה.
בתחילת שנות התשעים ביטלו למעשה את האולם התחתון והשאירו רק את היציע פתוח.
מערכת הסאונד "המפוארת" מאמצע שנות החמישים, כבר התיישנה והמרחק הפיזי בין הרמקולים שמאחורי המסך ובין היציע התבטא באיכות קול נוראית.
באמצע שנות התשעים פיצלו את האולם לשלושה אולמות.
האולמות הופרדו בקירות גבס ויכולת לשמוע מה קורה בסרט השני.
רעיון גרוע וביצוע נוראי.
בשנת 2000 נסגר בית הקולנוע סופית.
משרדי ג.ג נשארו שם וגם הארכיון הסרטים מספר שנים נוספות.
יורם אילן מספר בסיפרו של חוני המעגל (על בתי הקולנוע) כך: "... אני האחרון שהורדתי את המסך בקולנוע "תל אביב".
כמקרין, ביליתי בחדר ההקרנה את מיטב שנותי.
שהדחפור נכנס לקולנוע, הייתי עם הבן שלי, וממש דמעות זלגו לי מהעיניים".
הבנין נהרס והוקם שם בית דירות בגובה חמש קומות.
(זה שם סיפרו של חוני המעגל). "The End"* ספרו של חוני המעגל האמן הרב-תחומי הוקדש לבתי הקולנוע העירוניים.
הספר הודפס מספר ימים לפני מותו הפתאומי ויצא כאלבום הנוגע ביצוג בתי הקולנוע והסרטים, כמהות בסיסית בחיי התרבות, האמנות, הבידור והקיום בארץ ישראל.
חוני המעגל, שנפטר לאחרונה בפתאומיות בגיל 66, היה אמן רב תחומי.
במאי מיצגים אוונגרדיים, סופר, מחזאי, במאי קולנוע וטלוויזיה ("נערי החוף, ו"סיפור אהבה פשוט") ומתעד תרבות, הן בספריו והן בסרטיו.
שני נושאים בהם חוני הרבה לעסוק היו העיר תל אביב ובעיקר שכונת נווה צדק, לה הקדיש את ספריו "בלטות" וכן את הספר "120 שנה לנווה צדק".
ספרו "הסוף" יצא במקביל לסרט תעודי בעל שם זהה, שתיעד את בתי הקולנוע בתל אביב לדורותיהם.
ספר אחר שלו, "קדמת עדן" עסק בסיפורו של קולנוע "עדן", הקולנוע העברי הראשון בתל אביב. יהיה זכרו ברוך.
נ"ב לא יודע למה לא עולה לפי סדר הסריקות שלי אבל מי שרוצה לעקוב רשום על כל פריט למה הוא קשור. מקווה שנהנתם
