אולי זה לא היה מתאים....
אז הייתי אצלך. מאז שעבר היומולדת שלך אני מנסה להדחיק....לשכוח...מהשלאיהיה. כאילו שאפשר בכלל. איזה דפוקה אני. איך יכולתי לשכוח את הנוסח של המצבה שלך. זה הרי כ"כ בנאלי. בן ל. נולד ב.נפלבלבנון. הלב שלי עדיין דופק חזק מדי, אני חושבת. אמרתי שאני לא אלך אליך. לא עכשיו, עם כל האזכרות שיש שם (וכל מקבץ פרסומות בערוץ 10 מתחיל ב"שנה למלחמה...", אולי הם מקווים שזה עוד יביא להם רייטינג. ובידיעות היום- תמונות מהמלחמה. ובכל מקום. שנה למלחמה. ועוד שבועיים ויומיים אזכרה.) "חשבתי דווקא שיהיה לי קל אבל אולי זה לא היה מתאים לבוא היום, לבוא בכלל" אז באתי. כי מה הסיכוי שיהיה שם מישהו בעשרה לשתיים בלילה. שלט קטן "בית העלמין הצבאי", כאילו שמי שהיה כאן פעם אחת יוכל אי פעם לשכוח. (ואני הייתי כ"כ הרבה פעמים, אני כבר לעולם לא אצליח לשכוח). כבישים ריקים ו-90קמ"ש, יא מטורפת אחת, זה ישר שלילה. יש אבן קטנה על הקבר שלך, זה גורם לי לתהות אם עוד מישהו זוכר. אם מישהו זכר שיש לך יומולדת והגיע לפה לפני כמה ימים ושם אבן קטנה על הקבר שלך, או שזה סתם נשאר שם מיום הזכרון, או שאחד החיילים שהיה פה מתרבות יום א' עבר ליד האבן שלך וראה שהיית בן 19, בגילו אולי, ושם לך אבן. ואולי זה סתם נשאר שם מיום הזכרון. כמה אבק. אף אחד בטח לא היה אצלך מאז יום הזכרון. אני לא הייתי. וגם בחושך זה נראה אותו דבר, אתה יודע? גם בחושך אתה מת. ואולי עדיף שיישאר בחושך. ככה רואים פחות. אף פעם לא הייתי אצלך בלילה. מטורפתאחת. אנשים נורמלים לא הולכים לבתי קברות בלילה. חשבתי ש....זה ישחרר משהו. אבל לא ממש. מאז היומולדת שלך...למה לעזאזל זה לא עובר?! והלב שלי דפק חזק מדי, ואני לא רגילה להיות הדבר הכי חי שנמצא במקום כ"כ גדול. או משהו כזה. במילא זה לא מרגיש לי ככה. מטורפתאחת. על פחות מזה מאשפזים אנשים. ואם אני מודעת לזה שאני פסיכית, זה הופך אותי לפחות פסיכית?! להיות אצלך ב-2 בלילה. אולי יש לזה את אותו האפקט כמו לחתוך בזיגזגים. לא יודעת, דווקא את זה לא ניסיתי. אולי בגלגול אחר זה לא היה נשמע כ"כ מורבידי, "אני אצל אח שלי". אם לא היית נהרג. אז הייתי יכולה להגיד "אני אצל אח שלי", וזה היה יכול להישמע כ"כ טבעי. נורמלי. אני רוצה שזה יפסיק, ועוברים כל התאריכים האלה, וסתם ימים רגילים, וזה לא מפסיק, אולי אפשר לחיות עם זה, אבל זה אף פעם לא מפסיק. לעזאזל. אתה יודע איזה שיר היה ברדיו בדרך? Wish you were here, ואם זה לא היה עצוב אולי הייתי צוחקת. זה יום הנישואין של חבר שלך ב-11.7. למה אני בכלל זוכרת. אולי כי הוא התחתן יום לפני המלחמה. אולי כי את שלך אני כבר לא אצטרך לזכור. לא הייתי בברית. הוא אומר שהתינוק ממש חמוד. החבר הכי טוב שלך כבר אבא. היית מאמין? וזה מגדיל את הצביטה בלב לגודל של חתך עמוק. בלי להתכוון אפילו. תראה איפה אתה. תראה מה שנשאר. אי אפשר להמשיך ככה הלאה. כולם ממשיכים הלאה, כל החברים שלך, כל העולם. זה רק מדגיש את הניגוד הזה. אין לאן להמשיך. זה מה שנשאר, אתה עדיין חייל. אפילו אני כבר לא. אפילו אני ממשיכה....אז איך אפשר לבוא בטענות לכל שאר העולם? "הכל עולה, הכל חוזר כאילו שום דבר עדיין לא עבר חשבתי ששכחתי כבר חשבתי ששכחתי כבר חשבתי ששכחתי כבר...." (יוני בלוך)
אז הייתי אצלך. מאז שעבר היומולדת שלך אני מנסה להדחיק....לשכוח...מהשלאיהיה. כאילו שאפשר בכלל. איזה דפוקה אני. איך יכולתי לשכוח את הנוסח של המצבה שלך. זה הרי כ"כ בנאלי. בן ל. נולד ב.נפלבלבנון. הלב שלי עדיין דופק חזק מדי, אני חושבת. אמרתי שאני לא אלך אליך. לא עכשיו, עם כל האזכרות שיש שם (וכל מקבץ פרסומות בערוץ 10 מתחיל ב"שנה למלחמה...", אולי הם מקווים שזה עוד יביא להם רייטינג. ובידיעות היום- תמונות מהמלחמה. ובכל מקום. שנה למלחמה. ועוד שבועיים ויומיים אזכרה.) "חשבתי דווקא שיהיה לי קל אבל אולי זה לא היה מתאים לבוא היום, לבוא בכלל" אז באתי. כי מה הסיכוי שיהיה שם מישהו בעשרה לשתיים בלילה. שלט קטן "בית העלמין הצבאי", כאילו שמי שהיה כאן פעם אחת יוכל אי פעם לשכוח. (ואני הייתי כ"כ הרבה פעמים, אני כבר לעולם לא אצליח לשכוח). כבישים ריקים ו-90קמ"ש, יא מטורפת אחת, זה ישר שלילה. יש אבן קטנה על הקבר שלך, זה גורם לי לתהות אם עוד מישהו זוכר. אם מישהו זכר שיש לך יומולדת והגיע לפה לפני כמה ימים ושם אבן קטנה על הקבר שלך, או שזה סתם נשאר שם מיום הזכרון, או שאחד החיילים שהיה פה מתרבות יום א' עבר ליד האבן שלך וראה שהיית בן 19, בגילו אולי, ושם לך אבן. ואולי זה סתם נשאר שם מיום הזכרון. כמה אבק. אף אחד בטח לא היה אצלך מאז יום הזכרון. אני לא הייתי. וגם בחושך זה נראה אותו דבר, אתה יודע? גם בחושך אתה מת. ואולי עדיף שיישאר בחושך. ככה רואים פחות. אף פעם לא הייתי אצלך בלילה. מטורפתאחת. אנשים נורמלים לא הולכים לבתי קברות בלילה. חשבתי ש....זה ישחרר משהו. אבל לא ממש. מאז היומולדת שלך...למה לעזאזל זה לא עובר?! והלב שלי דפק חזק מדי, ואני לא רגילה להיות הדבר הכי חי שנמצא במקום כ"כ גדול. או משהו כזה. במילא זה לא מרגיש לי ככה. מטורפתאחת. על פחות מזה מאשפזים אנשים. ואם אני מודעת לזה שאני פסיכית, זה הופך אותי לפחות פסיכית?! להיות אצלך ב-2 בלילה. אולי יש לזה את אותו האפקט כמו לחתוך בזיגזגים. לא יודעת, דווקא את זה לא ניסיתי. אולי בגלגול אחר זה לא היה נשמע כ"כ מורבידי, "אני אצל אח שלי". אם לא היית נהרג. אז הייתי יכולה להגיד "אני אצל אח שלי", וזה היה יכול להישמע כ"כ טבעי. נורמלי. אני רוצה שזה יפסיק, ועוברים כל התאריכים האלה, וסתם ימים רגילים, וזה לא מפסיק, אולי אפשר לחיות עם זה, אבל זה אף פעם לא מפסיק. לעזאזל. אתה יודע איזה שיר היה ברדיו בדרך? Wish you were here, ואם זה לא היה עצוב אולי הייתי צוחקת. זה יום הנישואין של חבר שלך ב-11.7. למה אני בכלל זוכרת. אולי כי הוא התחתן יום לפני המלחמה. אולי כי את שלך אני כבר לא אצטרך לזכור. לא הייתי בברית. הוא אומר שהתינוק ממש חמוד. החבר הכי טוב שלך כבר אבא. היית מאמין? וזה מגדיל את הצביטה בלב לגודל של חתך עמוק. בלי להתכוון אפילו. תראה איפה אתה. תראה מה שנשאר. אי אפשר להמשיך ככה הלאה. כולם ממשיכים הלאה, כל החברים שלך, כל העולם. זה רק מדגיש את הניגוד הזה. אין לאן להמשיך. זה מה שנשאר, אתה עדיין חייל. אפילו אני כבר לא. אפילו אני ממשיכה....אז איך אפשר לבוא בטענות לכל שאר העולם? "הכל עולה, הכל חוזר כאילו שום דבר עדיין לא עבר חשבתי ששכחתי כבר חשבתי ששכחתי כבר חשבתי ששכחתי כבר...." (יוני בלוך)
'"This is love," she thought, "Isn't it? When you notice someone's absence and hate that absence more than anything? More, even, than you love his presence?"'
(ג'ונתן ספרן פויר) ואני עדיין אוהבת אותך כלכך. גם אם זה לא תמיד נראה ככה. אני אוהבת אותך נורא.
