אולי קצת לפרוק..../images/Emo122.gif
אני מבינה שבסך הכול אני רק ילדה בת 16 וחצי שלא יודעת כלום מהחיים שלה. אולי זה אפילו נכון. אולי לא. אני לא יודעת. ואם כן- אז אני צריכה להביט בבושה על הריצפה- כי אני מציגה את עצמי כמישהי שאני לא רוצה להיות- כ"כ לא רוצה להיות. אתמול הייתי במועדון הבארבי בת"א, בהופעת מחווה לענקי המטאל- מטליקה, איירון מיידן, מנוואור וטסטמנט. היה אחלה. כן. מסכימה. אבל הרגשתי לא במקום שלי. את המוזיקה אני אוהבת- אוהבת כ"כ. אבל האנשים שאגב רובם היו נחמדים מאוד, יפים ועוד תכונות נסתרות שלא נגלות לעין, איכשהו לא הצלחתי למצוא את עצמי אחת מהן. אני מניחה שהם ראו בי מטאליסטית מן המניין. אומנם לא לבושה בחולצת להקה. אומנם לא עטופה שניטים, שרשראות או אגרופנים למיניהם- אבל החזות החיצונית אומרת: מטאליסטית- אחת מהחברה. היא מסתובבת עם כל הבנים המטאליסטים, עם חיילים שיצאו מהצבא והגיעו להופעה. היא חלק מאיתנו. היא פריקית. אבל זה הקטע. אני לא מטאליסטית. אולי בכלל לא. אני מקשיבה למטאל המון זמן- אני אוהבת מטאל- אבל מטאליסטית? לא תודה. אני פריקית מהמובן הנפשי של המילה- משוגעת עם יציאות חסרות טקט שיודעת להפחיד ערסים קטנים כהוגן, נכנסת לפוגו משוגע וכמעט נרצחת שם ע"י חבורת בנים שגדולים ממני בגדול הפיזי, אולי פי 5. יאפ. וונדארפול. התעייפתי מהפוגו. במיוחד לאחר שהפלאפון היקר לי אבד- ואני כבר התחלתי לכתוב בלב מילות הספד לאהובי- יוחאי הודיע על זה שמצאו פלאפון- הביאו לי אותו- והוא אכן היה שלי. יאיי. הלכתי לצד רחבת הפוגו. במטרה לא להיכנס לזירת המוות הזו בשנית. שמעתי את המוזיקה- מסטולה טילים מהמון אלכוהול שצרכתי קודם לכן. החבר נמצא בפוגו. אני לבד. רציתי להיות במקום אחר. ללכת. אולי אפילו לבכות. לחלל את קדושת המטאל ולפרוץ בבכי קורע לב שאולי נגינת פאוור מטאל שקט ישתלב עימו בקלות מרבית. אז אני יודעת, סיבכתי לכם את הצורה. אבל רק רציתי לפרוק. כי אני לא רוצה להיות כמו כולם. אבל מסתבר שאני כן. באסה. בל.
אני מבינה שבסך הכול אני רק ילדה בת 16 וחצי שלא יודעת כלום מהחיים שלה. אולי זה אפילו נכון. אולי לא. אני לא יודעת. ואם כן- אז אני צריכה להביט בבושה על הריצפה- כי אני מציגה את עצמי כמישהי שאני לא רוצה להיות- כ"כ לא רוצה להיות. אתמול הייתי במועדון הבארבי בת"א, בהופעת מחווה לענקי המטאל- מטליקה, איירון מיידן, מנוואור וטסטמנט. היה אחלה. כן. מסכימה. אבל הרגשתי לא במקום שלי. את המוזיקה אני אוהבת- אוהבת כ"כ. אבל האנשים שאגב רובם היו נחמדים מאוד, יפים ועוד תכונות נסתרות שלא נגלות לעין, איכשהו לא הצלחתי למצוא את עצמי אחת מהן. אני מניחה שהם ראו בי מטאליסטית מן המניין. אומנם לא לבושה בחולצת להקה. אומנם לא עטופה שניטים, שרשראות או אגרופנים למיניהם- אבל החזות החיצונית אומרת: מטאליסטית- אחת מהחברה. היא מסתובבת עם כל הבנים המטאליסטים, עם חיילים שיצאו מהצבא והגיעו להופעה. היא חלק מאיתנו. היא פריקית. אבל זה הקטע. אני לא מטאליסטית. אולי בכלל לא. אני מקשיבה למטאל המון זמן- אני אוהבת מטאל- אבל מטאליסטית? לא תודה. אני פריקית מהמובן הנפשי של המילה- משוגעת עם יציאות חסרות טקט שיודעת להפחיד ערסים קטנים כהוגן, נכנסת לפוגו משוגע וכמעט נרצחת שם ע"י חבורת בנים שגדולים ממני בגדול הפיזי, אולי פי 5. יאפ. וונדארפול. התעייפתי מהפוגו. במיוחד לאחר שהפלאפון היקר לי אבד- ואני כבר התחלתי לכתוב בלב מילות הספד לאהובי- יוחאי הודיע על זה שמצאו פלאפון- הביאו לי אותו- והוא אכן היה שלי. יאיי. הלכתי לצד רחבת הפוגו. במטרה לא להיכנס לזירת המוות הזו בשנית. שמעתי את המוזיקה- מסטולה טילים מהמון אלכוהול שצרכתי קודם לכן. החבר נמצא בפוגו. אני לבד. רציתי להיות במקום אחר. ללכת. אולי אפילו לבכות. לחלל את קדושת המטאל ולפרוץ בבכי קורע לב שאולי נגינת פאוור מטאל שקט ישתלב עימו בקלות מרבית. אז אני יודעת, סיבכתי לכם את הצורה. אבל רק רציתי לפרוק. כי אני לא רוצה להיות כמו כולם. אבל מסתבר שאני כן. באסה. בל.
