אולמרט ובוש - בדרך למלחמה עם איראן?
בדרך למלחמה עם איראן? מאת אלוף בן בעולם אידיאלי, אהוד אולמרט וג'ורג' בוש היו מסיימים את החלק הענייני של פגישתם בחמש דקות, ועוברים לדבר על המשפחה, הילדים ומשחקי הליגה. בוש היה מבטיח לאולמרט להרוס את מתקני הגרעין של איראן, ולהסיר מעל ישראל את האיום הקיומי. אולמרט היה מבטיח לסגת מהשטחים, לפנות את המתנחלים ולהקים מדינה פלשתינית, ומעניק לבוש את "המורשת" של פתרון שתי המדינות. אילו הדברים היו תלויים רק בנשיא ארה"ב ובראש ממשלת ישראל, ייתכן שהם היו מסכמים ביניהם עסקה כזאת. בוש מתנגד בתוקף לפצצה גרעינית באיראן, ואולמרט רוצה לצאת מהשטחים כדי "להציל את הציונות". אבל לשני המנהיגים, שייפגשו מחר בבית הלבן, אין חופש פעולה. שניהם צריכים להתמודד עם דעת קהל עוינת, שמעניקה להם ציוני "נכשל" בסקרים, ועם מערכות פוליטיות שדורשות מהם להימנע מסיכונים. ניצחון הדמוקרטים בבחירות לקונגרס, שנתפס כעונש לבוש על ההסתבכות בעיראק, מרחיק את הסיכוי שארה"ב תפציץ את איראן - וכך תשחרר את ישראל מדילמה קשה מנשוא, האם לתקוף בעצמה את מתקני הגרעין המאיימים. ממשל בוש מאותת על "רוויזיה" במדיניות החוץ, מבטיח לפעול בתיאום עם הדמוקרטים, ומחפש אסטרטגיית יציאה מעיראק. בישראל יש הסתייגות דומה ממחוות, ויתורים ופשרות מול הפלשתינאים. אולמרט יצא בימים האחרונים בהצהרות נדיבות על ההפתעות שהוא מכין לאבו-מאזן, על פשרה טריטוריאלית ועל שחרור המוני של אסירים. אבל אלה הבטחות ריקות, לפחות עד שהשלטון ברשות הפלשתינית יתחלף. אולמרט מעכב אפילו את הבקשה האמריקאית להעביר רובים ממצרים לכוחות מחמוד עבאס. מאז הבחירות לא פינה אף מאחז. איך יצבור די כוח להסדר מרחיק לכת בגדה? ומי יהיה השותף הפלשתיני שלו? לאזיקים הפוליטיים על ידיהם של בוש ואולמרט יש מחיר: ישראל הולכת ומתקרבת למלחמה עם איראן, ושוקעת עמוק יותר בבוץ של עזה. התקווה ש"הקהילה הבינלאומית" תרסן איכשהו את מחמוד אחמדינג'אד הולכת ונגוזה. ההצהרות מירושלים ומטהראן הולכות ומסלימות, ושני הצדדים מאיצים את התעצמותם הצבאית ומחפשים כיסוי מדיני בתלונות הדדיות למועצת הביטחון של האו"ם. בראיון שהעניק ל"ניוזוויק" לפני צאתו לארה"ב, אולמרט חידד את תחושת האיום ורמז לפעולה צבאית ישראלית. מדיניות "הפרופיל הנמוך" שנקטה ישראל מול האיום האיראני התאיידה באחרונה, ככל שמתבררת האימפוטנציה הבינלאומית מול איראן. דברי סגן שר הביטחון, אפרים סנה, בראיון ל"ג'רוזלם פוסט", הציגו את הדילמה הישראלית בכל חריפותה. הוא הסביר שהימצאות נשק גרעיני באיראן עלולה לחסל את המפעל הציוני בלי שהפצצה תוטל, כיוון שעצם קיומה יתעודד גל הגירה גדול של יהודים מישראל לחו"ל. הצהרות כאלה יעוררו בוודאי לחץ ציבורי על הממשלה, בשאלה מה תעשה לסכל את האיום. זה יהיה המסר המרכזי שאולמרט ינסה להעביר לבוש. האם די באיום מרומז כזה כדי שאמריקה תחלץ את ישראל מהמצוקה ותתקוף את איראן? מקורות שונים בישראל מעריכים שמשרד החוץ האמריקאי ינסה לחלץ את הערוץ הפלשתיני מקפאונו וליזום צעדים שייראו טוב באירופה, בעולם הערבי ובקונגרס הדמוקרטי. ארה"ב תמשיך לתמוך בפעולות הצבאיות של ישראל בשטחים, אבל תתבע יותר התחשבות, ואם תקום ממשלת אחדות פלשתינית - תחפש דרך להסרת המצור המדיני והכספי ולחידוש הסיוע לרשות. אולמרט יוכל להציג את הקמת ממשלת אחדות פלשתינית כהישג, כפי שעשתה שרת החוץ ציפי לבני. אבל קודם יהיה עליו לגייס תמיכה פנימית. מבחינת האמריקאים, צירוף אביגדור ליברמן לממשלה אינו מחשק את אולמרט מול הפלשתינאים, אלא להיפך: הקואליציה שלו יציבה, והוא יתקשה לאיים במשבר אם ילחצו עליו ללכת לקראת עבאס. http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/786723.html
בדרך למלחמה עם איראן? מאת אלוף בן בעולם אידיאלי, אהוד אולמרט וג'ורג' בוש היו מסיימים את החלק הענייני של פגישתם בחמש דקות, ועוברים לדבר על המשפחה, הילדים ומשחקי הליגה. בוש היה מבטיח לאולמרט להרוס את מתקני הגרעין של איראן, ולהסיר מעל ישראל את האיום הקיומי. אולמרט היה מבטיח לסגת מהשטחים, לפנות את המתנחלים ולהקים מדינה פלשתינית, ומעניק לבוש את "המורשת" של פתרון שתי המדינות. אילו הדברים היו תלויים רק בנשיא ארה"ב ובראש ממשלת ישראל, ייתכן שהם היו מסכמים ביניהם עסקה כזאת. בוש מתנגד בתוקף לפצצה גרעינית באיראן, ואולמרט רוצה לצאת מהשטחים כדי "להציל את הציונות". אבל לשני המנהיגים, שייפגשו מחר בבית הלבן, אין חופש פעולה. שניהם צריכים להתמודד עם דעת קהל עוינת, שמעניקה להם ציוני "נכשל" בסקרים, ועם מערכות פוליטיות שדורשות מהם להימנע מסיכונים. ניצחון הדמוקרטים בבחירות לקונגרס, שנתפס כעונש לבוש על ההסתבכות בעיראק, מרחיק את הסיכוי שארה"ב תפציץ את איראן - וכך תשחרר את ישראל מדילמה קשה מנשוא, האם לתקוף בעצמה את מתקני הגרעין המאיימים. ממשל בוש מאותת על "רוויזיה" במדיניות החוץ, מבטיח לפעול בתיאום עם הדמוקרטים, ומחפש אסטרטגיית יציאה מעיראק. בישראל יש הסתייגות דומה ממחוות, ויתורים ופשרות מול הפלשתינאים. אולמרט יצא בימים האחרונים בהצהרות נדיבות על ההפתעות שהוא מכין לאבו-מאזן, על פשרה טריטוריאלית ועל שחרור המוני של אסירים. אבל אלה הבטחות ריקות, לפחות עד שהשלטון ברשות הפלשתינית יתחלף. אולמרט מעכב אפילו את הבקשה האמריקאית להעביר רובים ממצרים לכוחות מחמוד עבאס. מאז הבחירות לא פינה אף מאחז. איך יצבור די כוח להסדר מרחיק לכת בגדה? ומי יהיה השותף הפלשתיני שלו? לאזיקים הפוליטיים על ידיהם של בוש ואולמרט יש מחיר: ישראל הולכת ומתקרבת למלחמה עם איראן, ושוקעת עמוק יותר בבוץ של עזה. התקווה ש"הקהילה הבינלאומית" תרסן איכשהו את מחמוד אחמדינג'אד הולכת ונגוזה. ההצהרות מירושלים ומטהראן הולכות ומסלימות, ושני הצדדים מאיצים את התעצמותם הצבאית ומחפשים כיסוי מדיני בתלונות הדדיות למועצת הביטחון של האו"ם. בראיון שהעניק ל"ניוזוויק" לפני צאתו לארה"ב, אולמרט חידד את תחושת האיום ורמז לפעולה צבאית ישראלית. מדיניות "הפרופיל הנמוך" שנקטה ישראל מול האיום האיראני התאיידה באחרונה, ככל שמתבררת האימפוטנציה הבינלאומית מול איראן. דברי סגן שר הביטחון, אפרים סנה, בראיון ל"ג'רוזלם פוסט", הציגו את הדילמה הישראלית בכל חריפותה. הוא הסביר שהימצאות נשק גרעיני באיראן עלולה לחסל את המפעל הציוני בלי שהפצצה תוטל, כיוון שעצם קיומה יתעודד גל הגירה גדול של יהודים מישראל לחו"ל. הצהרות כאלה יעוררו בוודאי לחץ ציבורי על הממשלה, בשאלה מה תעשה לסכל את האיום. זה יהיה המסר המרכזי שאולמרט ינסה להעביר לבוש. האם די באיום מרומז כזה כדי שאמריקה תחלץ את ישראל מהמצוקה ותתקוף את איראן? מקורות שונים בישראל מעריכים שמשרד החוץ האמריקאי ינסה לחלץ את הערוץ הפלשתיני מקפאונו וליזום צעדים שייראו טוב באירופה, בעולם הערבי ובקונגרס הדמוקרטי. ארה"ב תמשיך לתמוך בפעולות הצבאיות של ישראל בשטחים, אבל תתבע יותר התחשבות, ואם תקום ממשלת אחדות פלשתינית - תחפש דרך להסרת המצור המדיני והכספי ולחידוש הסיוע לרשות. אולמרט יוכל להציג את הקמת ממשלת אחדות פלשתינית כהישג, כפי שעשתה שרת החוץ ציפי לבני. אבל קודם יהיה עליו לגייס תמיכה פנימית. מבחינת האמריקאים, צירוף אביגדור ליברמן לממשלה אינו מחשק את אולמרט מול הפלשתינאים, אלא להיפך: הקואליציה שלו יציבה, והוא יתקשה לאיים במשבר אם ילחצו עליו ללכת לקראת עבאס. http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/786723.html