על-פי דיווחים אמינים, לא דבקה ודומיו, נשק משוכלל זורם כמעט בחופשיות והמחבלים עוברים הכשרה יסודית והופכים מאספסוף עם קלצ'ינקובים לחיזבאללה קטן. בחודשים הקרובים צפוי עימות צבאי גדול בעזה, ובו לחמאס יהיו טילי נ"ט וכן טילי קרקע-קרקע שמגיעים גם לאשדוד וגורמים נזק רציני יותר מהקסאמים הנוכחיים. הדרך היחידה אולי שתרחיש זה לא יתממש היא מלחמת אזרחים ברשות.
אנחנו נלחם בנחישות ובנחרצות וננצח תוך 48 שעות. אני מדגיש את הנחישות. אותה נחישות עמה אולמרט הכריז בשבוע שעבר הוא ימנע מאירן להשיג נשק גרעיני, ואותה נחרצות איתה הכנענו את החזבאללה ומנענו ממנו כל יכולת לשגר אלינו קטיושות.
כי "מה יש לנו לחפש שם", אז נתנו למצרים לשמור שלא יעבור שם נשק, ואכן גם המצרים מתפוצצים מצחוק עלינו, אנחנו המטומטמים, וכל הנשק והתחמושת שזורמת לם עכשיו, תחת "עינו הפקוחה" של הצבא המצרי. כמה מטוטמים אפשר להיות, כמה כיסוי עיניים ושיכנוע עצמי צריך בכדי לנקוט בכזה טימטום? ומה הרווחנו בנסיגה החד צדדית הזו? מה יצא לנו מזה? למה עשינו זאת? איזה הגיון מעוות דחף אותנו לוותר על ציר פילדלפי?