black buttercup
New member
אומנם בעיקוב....
2 פרקים של ספר שאני כותבת:רוח קלה נשבה בצמרות העצים והרעידה את עלי סוף החורף הקהים. טיפות קלות של גשם נשרו מהשמים אל תוך האגם האפור והדומם. העשב הרך שעל הקרקע החל כבר להראות סימנים של אביב, ניצני פרחים ומיני ריחנים כבר החלו לבצבץ מבעד לבוץ העמוק שכיסה את אדמת היער העתיק. חיות לילה שונות ניעורו משנתם וירדו בשיירות איטיות אל שפת האגם ללגום מעט מים ולחפש להם ציד. הלילה היה שחור במיוחד, עננים כבדים כיסו את השמיים והירח הוסתר כליל. רק הבזקי הברק הרחוקים שהעירו את הארץ לשבריר שניה מידי מספר רגעים אפשרו לאייסיל לארוב לאייל הצעיר. הוא מצידו, עליז ומשובב נפש, שוטט לו בלא מפריע על שפת האגם, מלכך עשבים ולוגם מים מתוקים. עיניה האפורות של אייסיל הבהיקו באור הברק, כל גופה היה מתוח בלא תנועה כבר זמן רב, אך שריריה היו מורגלים למצבים שכאלה, המארבים היו משגרת יומה. מזג האוויר הטיב עם מצבה וטשטש את ריחה מפני טרפה. חוד החץ בצבץ מביך הסבך שבו הסתתרה, כל שריר מתוח ומכווץ והחץ מכוון אל עורפו של האייל הנינוח, עינה האחת נעצמת, מכוונת. נפקחת שוב. ושוב נעצמת, האייל נמתח כולו, הוא חש בסכנה מתקרבת, אוזניו נמתחות בחיפוש אחר רחש. צליל המיתר קורע את דממת הלילה בעוד האייל מסתובב להימלט, חץ מהיר חודר אל עורפו ובשאגות כאב הוא צונח ארצה. דמות נערה מזנקת מהשיחים הסמוכים ובזינוק קליל כשנישקה שלוף היא נוחתת ליד הצבי. ידה האחת מסוככת על אוזנו והיא לוחשת לו מזמורי ברכה והתנצלות בשפה נשכחת. בו בזמן משספת את גרונו בתנועה חלקה ומיומנת וגואלת את החיה האצילית מייסוריה. אייסיל הזדקפה ומתחה את גופה. 'ציד מוצלח, אין ספק' היא מלמלה לעצמה וניגבה את הדם מעל להבי פגיונה ברצועת בד שחורה אותה חגרה סביב מותניה הצרים. אחר כך נעצה את הפגיון חזרה בחגורה הקשורה לירכה הימנית ובזינוק מהיר חזרה אל מקום המסתור שם ארבה לאייל זמן ארוך. מן הקרקע אספה את קשתה ואת פח חציה אותם השליחה לארץ טרם זינקה מהשיחים, התקינם על גבה וחזרה אל האייל בזינוק קל. זאבי ערבות מרוטי פרווה כבר הקיפו את הפגר החם אך נמלטו חזרה אל אפלת היער כשזיהו את אייסיל השבה אל צידתה. אייסיל סיננה לעברם קללה שנענתה ביללות איבה ונביחות תוקפניות שנבלעו במעמקי היער והמשיכו להדהד בו זמן מה. 'יצורים ארורים, מה עצוב שזהו גורלם שבחרו להם אבותיהם', מלמלה לעצמה בעודה מעמיסה על גבה את גופת האייל הכבד. 'האומנם, קל משתיארתי לי' חשבה לעצמה ובניתורים קלילים החלה לעשות את דרכה אל עיירת בני האדם הקרובה, מידסנק שבממלכת אורדין, ממלכת בני האדם הגדולה ביותר באיזור. לאחר כשעה הניחה את כף רגלה על שער העיירה הנעול. שני דפיקות איטיות ואז שלוש מהירות היו הסימן שלה לשומר השער שיפתח ויאפשר לה להיכנס. למעשה אחד מחוקי הממלכה קבע שאין להכניס זרים, עוברי אורך או אפילו נתיני ממלכה אל שטח העיירה לאחר שקיעת השמש אלא במקרים מיוחדים. אך אייסיל קיבלה היתר חריג להיכנס לכל עיירה ברחבי אורדין בכל שעה שתחפוץ משום שהייתה ידידתו הקרובה של המלך ואורחת כבוד בשולחנו. השער נפתח בחריקה ופניו העגולים של מר פאפינג קידמו את פניה. שומר השער תמיד קידם את פניה בברכה עוד משחר ימיו, ועכשיו לעת זקנתו הייתה מידידותיו הקרובות. "אייל יפה מצאת לך, צריכה עזרה?" קרא לעברה ופינה לה את המעבר משום שידע שאין בכוונתה לתת לו לסחוב את האייל אף לא לרגע. "נחמד מאוד מצדך קשישי, אבל אני יכולה לשאת אותו עד בית המטבחים. אני מקווה שמר טוליגמן לא ישן כבר, מה השעה?" אמרה בעודה עוזרת בידה החופשיה יותר למר פאפינג לסגור את שער העץ הכבד. "עכשיו בערך שעה אחר חצות, אני סבור שהוא כבר ישן, אבל זה בסדר, את יכולה להעירו, הוא ישמח לקבל ציד משובח כמו זה גם כשהוא חולה שחפת ואין לו אף לא סכין חדה אחת לרפואה." אמר מר פאפינג וצחק בקול גדול, אחר השתעל בכבדות ורקק לקרקע. אייסיל העבירה את מבטה מהרקיקה אל מר פאפינג "אינך במיטבך היום, ובכל זאת עובד? אתה עוד תהרוג את עצמך. מה שלום ביתך מאריאן?", שאלה בחיוך בעודה מעבירה את משקל גופה מצד לצד. "היא בסדר גמור, היא מתחתנת. כן, היא כבר גדלה מאוד, כבר כמה שנים שלא היית כאן, דברים משתנים. אבל אני רואה שאין זה הזמן לסיפורים, ודאי כבד לך המשא הזה, לכי למר טוליגמן ותחזרי מחר בבוקר, נשב ונשוחח עד שתסתלקי לך שוב." "לא יכולה, מחר עם שחר עליי לצאת אל אורלינטאן, עליי להיפגש עם אופליר בעניין דחוף, אבל אני מבטיחה לחזור אלייך בעוד כשעה, אעבור קודם בפונדק שבמרכז ובבית הצמחים ואכין לך שיכר לפי מתכון מיוחד שיעזור לך עם השיעול הזה" אייסיל הסתובבה על עקביה ובריצה מהירה התרחקה מהשער כשמאחוריה מר פאפינג השתעל שוב, חזק יותר, רקק שוב לארץ ונכנס אל תוך ביתן השומר.
2 פרקים של ספר שאני כותבת:רוח קלה נשבה בצמרות העצים והרעידה את עלי סוף החורף הקהים. טיפות קלות של גשם נשרו מהשמים אל תוך האגם האפור והדומם. העשב הרך שעל הקרקע החל כבר להראות סימנים של אביב, ניצני פרחים ומיני ריחנים כבר החלו לבצבץ מבעד לבוץ העמוק שכיסה את אדמת היער העתיק. חיות לילה שונות ניעורו משנתם וירדו בשיירות איטיות אל שפת האגם ללגום מעט מים ולחפש להם ציד. הלילה היה שחור במיוחד, עננים כבדים כיסו את השמיים והירח הוסתר כליל. רק הבזקי הברק הרחוקים שהעירו את הארץ לשבריר שניה מידי מספר רגעים אפשרו לאייסיל לארוב לאייל הצעיר. הוא מצידו, עליז ומשובב נפש, שוטט לו בלא מפריע על שפת האגם, מלכך עשבים ולוגם מים מתוקים. עיניה האפורות של אייסיל הבהיקו באור הברק, כל גופה היה מתוח בלא תנועה כבר זמן רב, אך שריריה היו מורגלים למצבים שכאלה, המארבים היו משגרת יומה. מזג האוויר הטיב עם מצבה וטשטש את ריחה מפני טרפה. חוד החץ בצבץ מביך הסבך שבו הסתתרה, כל שריר מתוח ומכווץ והחץ מכוון אל עורפו של האייל הנינוח, עינה האחת נעצמת, מכוונת. נפקחת שוב. ושוב נעצמת, האייל נמתח כולו, הוא חש בסכנה מתקרבת, אוזניו נמתחות בחיפוש אחר רחש. צליל המיתר קורע את דממת הלילה בעוד האייל מסתובב להימלט, חץ מהיר חודר אל עורפו ובשאגות כאב הוא צונח ארצה. דמות נערה מזנקת מהשיחים הסמוכים ובזינוק קליל כשנישקה שלוף היא נוחתת ליד הצבי. ידה האחת מסוככת על אוזנו והיא לוחשת לו מזמורי ברכה והתנצלות בשפה נשכחת. בו בזמן משספת את גרונו בתנועה חלקה ומיומנת וגואלת את החיה האצילית מייסוריה. אייסיל הזדקפה ומתחה את גופה. 'ציד מוצלח, אין ספק' היא מלמלה לעצמה וניגבה את הדם מעל להבי פגיונה ברצועת בד שחורה אותה חגרה סביב מותניה הצרים. אחר כך נעצה את הפגיון חזרה בחגורה הקשורה לירכה הימנית ובזינוק מהיר חזרה אל מקום המסתור שם ארבה לאייל זמן ארוך. מן הקרקע אספה את קשתה ואת פח חציה אותם השליחה לארץ טרם זינקה מהשיחים, התקינם על גבה וחזרה אל האייל בזינוק קל. זאבי ערבות מרוטי פרווה כבר הקיפו את הפגר החם אך נמלטו חזרה אל אפלת היער כשזיהו את אייסיל השבה אל צידתה. אייסיל סיננה לעברם קללה שנענתה ביללות איבה ונביחות תוקפניות שנבלעו במעמקי היער והמשיכו להדהד בו זמן מה. 'יצורים ארורים, מה עצוב שזהו גורלם שבחרו להם אבותיהם', מלמלה לעצמה בעודה מעמיסה על גבה את גופת האייל הכבד. 'האומנם, קל משתיארתי לי' חשבה לעצמה ובניתורים קלילים החלה לעשות את דרכה אל עיירת בני האדם הקרובה, מידסנק שבממלכת אורדין, ממלכת בני האדם הגדולה ביותר באיזור. לאחר כשעה הניחה את כף רגלה על שער העיירה הנעול. שני דפיקות איטיות ואז שלוש מהירות היו הסימן שלה לשומר השער שיפתח ויאפשר לה להיכנס. למעשה אחד מחוקי הממלכה קבע שאין להכניס זרים, עוברי אורך או אפילו נתיני ממלכה אל שטח העיירה לאחר שקיעת השמש אלא במקרים מיוחדים. אך אייסיל קיבלה היתר חריג להיכנס לכל עיירה ברחבי אורדין בכל שעה שתחפוץ משום שהייתה ידידתו הקרובה של המלך ואורחת כבוד בשולחנו. השער נפתח בחריקה ופניו העגולים של מר פאפינג קידמו את פניה. שומר השער תמיד קידם את פניה בברכה עוד משחר ימיו, ועכשיו לעת זקנתו הייתה מידידותיו הקרובות. "אייל יפה מצאת לך, צריכה עזרה?" קרא לעברה ופינה לה את המעבר משום שידע שאין בכוונתה לתת לו לסחוב את האייל אף לא לרגע. "נחמד מאוד מצדך קשישי, אבל אני יכולה לשאת אותו עד בית המטבחים. אני מקווה שמר טוליגמן לא ישן כבר, מה השעה?" אמרה בעודה עוזרת בידה החופשיה יותר למר פאפינג לסגור את שער העץ הכבד. "עכשיו בערך שעה אחר חצות, אני סבור שהוא כבר ישן, אבל זה בסדר, את יכולה להעירו, הוא ישמח לקבל ציד משובח כמו זה גם כשהוא חולה שחפת ואין לו אף לא סכין חדה אחת לרפואה." אמר מר פאפינג וצחק בקול גדול, אחר השתעל בכבדות ורקק לקרקע. אייסיל העבירה את מבטה מהרקיקה אל מר פאפינג "אינך במיטבך היום, ובכל זאת עובד? אתה עוד תהרוג את עצמך. מה שלום ביתך מאריאן?", שאלה בחיוך בעודה מעבירה את משקל גופה מצד לצד. "היא בסדר גמור, היא מתחתנת. כן, היא כבר גדלה מאוד, כבר כמה שנים שלא היית כאן, דברים משתנים. אבל אני רואה שאין זה הזמן לסיפורים, ודאי כבד לך המשא הזה, לכי למר טוליגמן ותחזרי מחר בבוקר, נשב ונשוחח עד שתסתלקי לך שוב." "לא יכולה, מחר עם שחר עליי לצאת אל אורלינטאן, עליי להיפגש עם אופליר בעניין דחוף, אבל אני מבטיחה לחזור אלייך בעוד כשעה, אעבור קודם בפונדק שבמרכז ובבית הצמחים ואכין לך שיכר לפי מתכון מיוחד שיעזור לך עם השיעול הזה" אייסיל הסתובבה על עקביה ובריצה מהירה התרחקה מהשער כשמאחוריה מר פאפינג השתעל שוב, חזק יותר, רקק שוב לארץ ונכנס אל תוך ביתן השומר.
